מורן רוט לא צריך להצטער. הוא היה צריך את חוויית מכבי תל אביב כדי להבין שהוא יכול בלעדיה. גם היא מסוגלת להסתדר בלעדיו, וזה עדיף לו. הוא סימן V ויכול לחזור להיות שחקן מוביל. כי זה מה שהוא, לא עוד כשרון טעון הוכחה.
רוט, עוד לא בן 31, התבסס בשנים האחרונות כאחד הרכזים הטובים בליגה שלנו. ובכל זאת, הוא סובל. מסטיגמות, מקיפוח, ממה שתבחרו להאמין בו. מגובה 182 סנטימטרים הוא נראה למאמן הנבחרת היוצא נמוך מדי, אצל דייויד בלאט הוא הפך לכינור רביעי בסוללת הגארדים וקוצר הסבלנות המבצבץ לא סייע לו יותר מדי. הוא התרגל לעבוד אחרת. הוא התגעגע לעמדת ההובלה.
עם 1,972 נקודות בליגה, מורן רוט הגיע לעונת 2013/14 מהמקום ה-161 בדירוג קלעי כל הזמנים. חסרות לו עוד 72 כדי להתברג בין 150 הגדולים ביותר. העובדה שמדובר בקבוצתו ה-12 בקריירה הבוגרת והתשיעית בליגת העל לא צריכה להפחית מעמדו. להיפך, עצם זה שהוא הוכיח עצמו כחיוני כמעט בכל מקום הוביל לביקוש הרב לשירותיו. התזזיתיות שלו, כמו גם ההזדמנויות הכלכליות, עשו את היתר.
עד העונה המתסכלת במכבי ת"א, בשורותיה שיחק בממוצע 2.5 דקות לערב בפלייאוף, מורן רוט קלע בדאבל פיגרס במשך ארבע עונות רצופות. הוא עבר לתל אביב אחרי שנת שיא בה הוכתר כמלך האסיסטים של הליגה (8 למשחק), וזהו לא מקרה.
מאז שהגיע לליגת העל רק ארבעה שחקנים קלעו יותר נקודות ממנו (אליהו, טפירו, טולברט ופניני), רק אחד חילק יותר אסיסטים (טפירו), רק שניים חטפו יותר (אוחיון וארז כץ) ורק שלושה קלעו יותר שלשות (אורלנד, פניני ומזרחי). אפילו מהקו הוא מציג תפוקה מרשימה (ב-76.6%) - רק שחקן אחד קלע יותר זריקות עונשין ממנו (קוז'יקרו), למרות שישנם חמישה שזרקו יותר. ואפילו כל הנתונים הנ"ל לא מציגים את מלוא התרומה שלו.
מורן רוט, וזה לא סוד, הוא זריקה של אדרנלין טהור לוורידי כל קבוצה. השחקן שלא יפסיק לרוץ, האיש שיתנפל על כל כדור, הבחור שיאכל את הפרקט ויבקש תוספת. כך היה כשנבחר לתגלית העונה במדי רמת השרון, כך היה בחצי גמר הפלייאוף עם ראשל"צ ב-2006, כך היה באליפות עם חולון, כך היה בשברי ההזדמנויות שקיבל במכבי ת"א וכך יהיה גם במכבי חיפה.
במכבי. לא מוצה בצהוב (אלן שיבר)
בהיעדר גובה ומאסה, רוט יודע לנצל היטב תכונות שיקנו לו יתרון במגרש. הוא יודע שהיריב יפסיק לרוץ לפניו, הוא מהיר, הוא מרים ראש ותמיד מחפש שחקן בעמדה טובה יותר, הוא מעניש באחוזי קליעה טובים מבחוץ והוא מאמלל את האופוזיציה בהגנה – באישית ובאיזורית – עם לחץ גבוה, הצטרפות מהירה לדאבל-טים וידיים זריזות. זה עולה לו בלא מעט עבירות, אבל זה משתלם לקבוצה.
זה בדיוק ההפסד של מכבי ת"א. גם העונה, כמו בשנה שעברה, נראה שלצהובים יש סגל עמוק עם חסרון אחד בולט. יש שחקנים שיתאימו לשבלונה, אין אחד שמסוגל לצאת ממנה. טייריס רייס אמור לספק את מימד הפורענות, אבל עד שזה יקרה בצורה יעילה נראה שמכבי לא יכולה להפתיע. לא מסוגלת לעקוץ. הכוח של מורן רוט הוא לא רק בהובלת כדור, קליעה משלוש וחלוקת אסיסטים. הכוח שלו בהריסת התכניות ובניית מומנטום מתוך עיי החורבות.
במצב של משחק תקוע, ובהיעדר גו-טו-גאי מובהק, רכז דוגמת רוט הוא נכס. שחקן שמכניס אנרגיה ולחץ בהגנה, מקצר שעון בהתקפה וגורם למאמן היריב לחפש על המקום התאמות אותן לא היה יכול לצפות מראש. זו לא מניה בטוחה כשגארד כזה הוא הרכז הראשון, אבל זוהי בהחלט מציאה כשהוא עולה מהספסל לעיתים קרובות ומקבל דקות משמעותיות.
בלאט. ישלם את המחיר? (אלן שיבר)
המצב במכבי חיפה הנוכחית שונה. רוט וחבריו יצטרכו למלא את החלל העצום שהותירו גל מקל ופול סטול, שני גארדים שבעונה שעברה סיפקו יחד 27.8 נקודות ו-10.6 אסיסטים למשחק בעונה הסדירה. לא צריך להסיק מיד שמדובר בירידה ברמה. דווקא הניסיון והאחריות של רוט יהיו שדרוג לעומת משחק ההימורים הפרוע של סטול, כך שהמאמן דני פרנקו יוכל לצאת מורווח בנקודה הזאת. קשה להאמין שזה יוביל לשחזור ההישג ההיסטורי של הירוקים, אבל סביר להניח שזו לא תהיה החוליה החלשה ברוממה.
ומה עם מכבי ת"א? ברגעים בהם המשחק ייתקע, הקהל ישתתק והגארדים יילכו לאיבוד בתוך התבנית הצמיגית, כדאי לזכור שוויתרו שם על אחד הישראלים היחידים שמסוגל לעשות מהעיסה הדביקה הזאת מטעמים.
רייס. חובת ההוכחה עליו (אלן שיבר)