תמיד כשמתחילים את הדרך ממישור החוף לירושלים נדמה כאילו עוברים שטיפת מכוניות של הנפש. הטיפוס הארוך מהחום המהביל לתוך הקור החודר של עיר הקודש מפשיט לאט לאט את כל החטאים וזורק אותם לשולי כביש מספר 1. כנראה ש-30 אלף איש הרגישו ככה והשאירו את המלחמות בבאב אל וואד. בעיר הזאת אוהבים אבנים, בכל משחק בית העונה איזה אידיוט החליט לסקל איזו שמשה, אבל כל זה לא מאפיל על תצוגת עידוד לפנתיאון. "100 אלף איש בברצלונה ואין שוטר אחד", צעקה האוהדת לאנשי המשטרה, "מתי נהיה אירופה?". זה בדיוק העניין, בתוך כל הקדושה והטוהר, הארגון המופתי והתחושה העילאית, אנחנו עדיין חמים מדי בשביל להשתוות אי פעם ליבשת הזו שרק לפני 70 שנה ברחנו ממנה והיום אנחנו נושאים אליה את עינינו. ירושלים או תל אביב, אנחנו נהיה שכונה בכל מקום.
במשך 85 דקות היה נדמה כי כל סיפור המשחק בין בית"ר להפועל עומד להתנקז לתוך צוואר בקבוק סתמי של כמויות מאבטחים, מספר עצורים, כמה אבנים נזרקו ואיזה מקום קדוש ספג יריקה. מקצועית, למשחק הזה לא הייתה הרבה חשיבות. מי פתח איפה ומה לעזאזל הוא עשה עם הכדור, היה החלק השולי של היום הזה. מבחינת הטבלה, עדיף בכלל לא להסתכל.
בשעה 15:00 עדיין היה קשה להבחין לאן הרוח תנשב, אבל נר לרגליו של הולילנד, כבר התחילו עשרות אנשים לצפור ולסתום את הצמתים. "דוד סוכריות", הם קוראים לו באצטדיון. הוא מגיע 4 שעות לפני כל משחק ומחלק 'ורטרס אורגינל' לכל מי שבא. ב-19:30 נהרות של אוהדים כבר זרמו פנימה וכולם מגלים לראשונה את היציע החדש. "רק עוד שתי קומות וזה הקאמפ נואו", נשמע ברקע, ורק עוד שני משחקים אופיר קריאף זה מסי.
כל אוהד מצא על הכסא שלו את הטיפה הראשונה של תעמולת הבחירות המתוכננת. דף נייר ובו טביב מבקש מאוהדי הקבוצה להצביע בבחירות לניר ברקת. ביציע המזרחי כבר הופיע שלט ענק ועליו "הצביעו משה ליאון". למרות שההתאחדות דרשה שלא תהיה תעמולה פוליטית באצטדיון, כנראה שכשנכנסים לתוך החומות, צריך לקבל עליך חוקים אחרים. ליד כל השלטים, במשטרת ישראל הזכירו לנו שחוקי המדינה עדיין חלים פה. "אביתר יוסף, אוהבים ותומכים", כתבו חברי לה פמיליה ביציע. למי שלא זוכר, יוסף שרף להם את המועדון בעונה שעברה ויושב בכלא. בשירת התקווה, אוהדי בית"ר הציגו מופע מרשים של שלטים וצבעים, האותיות LF נכתבו בצבעים של שחור וצהוב ופתאום הבנתי שבלה פמיליה המועדון הוא רק תירוץ בשביל שהם יאהבו את עצמם.
המסה ההמונית של האוהדים הורגשה רק כאשר שחקני הפועל עלו לחוש את כר הדשא רגע אחרי שירדו מהאוטובוס. כל מי שעלה מהמנהרה לתוך האצטדיון קיבל טיפול בהלם. "וואו", התפלא ישראל זגורי ותפס את עצמו. כנראה שפתאום החלו בליבו ספקות אם בקיץ עשה את הבחירה הנכונה. הקללות לא איחרו לבוא. אוהדי בית"ר שרפו את כל שרשרת שירי הנאצה נגד הפועל תוך 5 דקות, רק חבל שהם לא ראו שרובם עם אוזניות.
"אלי, אתה יכול לעמוד במשחק כזה?", צעקו לו מהיציע, "מה אעשה?", ענה. "זה או כאן, או רמת גן", הם אמרו בזמן שהוא נעלם במנהרה. מאמן בית"ר עמד במבחן בסופו של דבר, אבל אי אפשר להגיד שהירושלמים הותירו מישהו עם פה פעור. "תקשיבי לי טוב", היא תפסה אותי, "אני פה מגיל 7. זה לא רק לאהוב כדורגל, צריך גם להבין. הוא לא מבין מה הוא עושה". אז אולי בקרב האוהדים מעיר הבירה אין קונצנזוס סביב המאמן, אבל כולם יצאו מרוצים.
אוהדי בית"ר בתצוגת תכלית
שעה לפתיחת הקרב הגורלי ורק שחקן אחד נמצא על הדשא. איברהים קרגבו. לפני יומיים הוא נחת להתרשמות ועכשיו הוא רץ ומתאמן לבד, בלי שאף אחד יתרשם. בשלב מסוים הוא כבר התחיל להתמסר עם הקמע של בית"ר, בובת נמר. מה לא עושים בשביל לספוג קצת אווירה בקאמפ נואו.
דקת דומייה. לזכר הרב עובדיה יוסף. כן, לזכר מר"ן שנפטר לפני שבועיים. 27 אלף אוהדים עמדו בשקט, אבל שניים החליטו שזה הזמן לקלל את היריבה. לא היה איש בטדי שלא שמע את הקריאות, לא היה אחד שלא הניע את ראשו מצד לצד וצקצק בלשונו. אז אולי היו שני אוהדים מטומטמים ביציע, אבל למה מצפים לעזאזל מקהל שלם ששרק בוז בדקת דומייה לזכר ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, שיעמוד דום גם לזכרו של הרב? דין מר"ן כדין רבין, אולי הגיע כבר הזמן שיפסיקו לעמוד דקות דומייה במגרשי הכדורגל, מה הקשר בין המשחק הזה לזכרם של שני האישים האלה?
שכטר מחמיץ, שכטר מפספס, שכטר יכול היה לגמור את המשחק ונגמר בעצמו. "איך לעזאזל הם עדיין לא נתנו לנו חמישייה?", תהה אחד האוהדים, "בעזרת הרוש והקב"ה".
בהפסקת המחצית הזמר אייל גולן רץ לשירותים. בדרך לשם הוא תפס את טביב בידו, "תגיד, איך תימני קנה את המועדון הזה ועדיין אין פה ג'חנון?", קודם סטייק, אחר כך שוקולד, בסוף כולם גומרים ורוצים את האוכל של אמא. אירופה היר ווי קאם.
מאמן אחד עשה חילופים שהצילו לו את המשחק, השני הכניס את אנטבי. כן, ההוא שלא שיחק כל העונה ובפעם הראשונה שנגע בכדור זו הייתה גם ההתקפה היחידה של הפועל במחצית השנייה. איך היא נגמרה? הוא נתקל ברגליים של עצמו ונפל, מסמל את התמונה העגומה של האורחים. "הוא שכח לקחת המגה-גלופלקס", אמר מיקו ג'מאל לידי ומיד חזר להתאמן על החיקוי של מלר. 2,500 אדומים הסתכלו על הספסל וחיפשו בנרות את סלים טועמה. כן, כי הוא ערבי וכן, כי הוא יעלה עם רעל בעיניים כדי לתת לבית"ר בקטנה. כן, כי הפועל באמת חשובה לו. אולי משהו שטיפה חסר לזגורים ולגרזיצ'ים.
גם להם הייתה עבודה, כרגיל
ככה ייעשה לאיש
בדקה ה-84 חיים רביבו היה במעלית שמובילה מתא הכבוד למנהרה. את רעידת האדמה שפקדה את הבירה פספס, אבל כשהוא יצא הוא הספיק לראות את מולמו וקפילוטו סוחבים את אחיו על הכתפיים. רן בן שמעון ירד ראשון, לבד, בשקט. גורדנה עוד בעט באיזה בקבוק וסינן קללה, אבל היה נראה ששחקני הפועל ת"א המשיכו את דקת הדומייה אחרי המשחק.
גולן ירד במעלית ורצה לדבר עם דוד רביבו, אבל אלי כהן הותיר את הזמר מאחור וצעק: "לא עכשיו", גם אין ג'חנון, גם אין דוד רביבו אבל העיקר שדוד סוכריות מפציע מאחור ומחלק לכולם ורטרס. אלי טביב גם מקבל אחת ומיד מכניס לפה. המשחק נגמר, חגיגית הבחירות מתחילה. ברקת יורד לברך, טביב עדיין עם הסוכריה בפה, גם ליברמן נותן כאפה קטנה, טביב נחנק. איזה אחד, שאמר שהוא מספר 3 אצל ליאון מבקש שנצביע לו, לא משנה איפה אנחנו גרים (כנראה המנטרה של ליאון) וכולם מצטלמים עם הנמר. בתקשורת דורשים שטביב יספר על רגשותיו במשחק הזה, אבל הוא רק מחפש פח כדי לזרוק את הסוכריה. הוא לא מצא, אגב. באירופה זה לא היה קורה.
אחרי שעה מישהו גילה שאוהדי הפועל ת"א עדיין עומדים ביציע. "תשחררו אותנו, אנחנו לא כבשים", צעק אחד, "בוא תעשה לי ינשוף". השוטרים עמדו ממול ודווקא ידיהם הן שכבולות. בשלב מסוים הצליחו שניים להתחמק מעל הגדר ואחת המאבטחות רדפה אחריהם במדרגות. נניח היא תפסה אותם, מה היא תעשה?
טביב בתא הכבוד. המון סיבות לשמוח
"מתוך קטסטרופה היסטורית... נולדתי אני באחת מערי הגולה, אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים". (ש"י עגנון - מתוך נאום קבלת פרס נובל 1966)
כי אולי כולנו הגענו מהיבשת הכבושה, או מארצות ערב באפריקה, אולי כולם פה שואפים לצאת לאירופה, לחיות באמריקה ולהיות אלוהים, אבל בסוף היום, מי שהגיע לטדי, זכה לחוות את תמצית הספורט וההוויה הישראלית. הרבה קור, לא מעט אפרוריות וקצת חיוורון. על כל פירור של אור נדליק זרקור, על כל מילימטר של עליבות נכרות קבר. כי אין כאן באמת זוהר, אין לנו מעקה גואל ולעולם לא נהיה נס. אבל לנו יש את דוד סוכריות והנמר, את טביב, הרוש וגן החיות, ברקת, אייל גולן ולה פמיליה. אנטבי קורס, הבקבוק של גורדנה וההחמצות של שכטר. אירופה זה לא, אבל לטעמי, הכי טוב שיש.
בסופו של דבר, אין על הכדורגל שלנו