לכו תזדיינו כולם. אתם לא יכולים לעשות את מה שאני עושה. העורך אמר לי שמותר לי לקלל עד חמש עשרה פעמים אז הנה עוד אחת, על ההתחלה – לכו תזדיינו, אתם וכל הליגה הזאת. אני לא מאמין שאני, אלן אייברסון, התשובה, צריך לנסוע לאיזו מדינת עולם שלישי כדי לשחק כדורסל. אני הקלע ה-17 בכל הזמנים ב-NBA, ה-17! ואתם יכולים לבדוק את הרשימה הזאת. אני מבטיח לכם שלא בשש עשרה המקומות שלפני ולא בשש עשרה שאחרי יש מישהו בגובה 1.80 מ'. במשך 14 שנים עשיתי צחוק מאנשים שאני מגיע להם עד לברך - הייתי אולסטאר, הייתי MVP, לקחתי את אריק סנואו וארון מקי לסדרת הגמר – פאקינג ארון מקי ואריק סנואו! שימו את שאקיל אוניל לידי ויש לי היום מספיק טבעות בשביל שלוש ידיים. עכשיו פתאום אני לא מספיק טוב לליגה הזאת?!
"אני יודע שזה שאני לא ב-NBA זה בעיקר באשמתי. עשיתי הרבה טעויות", אני יודע שאמרתי את זה אבל אל תאמינו לאף מילה. הסוכן שלי כתב את זה כדי שהמוסלמים האלה לא יילחצו. כאילו הם מבינים אנגלית בכלל. אני חושב שהספונסר שלהם זה אל קעידה. קראו לי קסנופוב אבל אני חושב בכנות שארה"ב זו המדינה הכי טובה וכל השאר פשוט פחות טובות. פעם קראו לזה 'פטריוטיות'. ועכשיו אני צריך ללכת לשחק עם כל מיני אנשים שלא ראויים לכבס את מגן הביצים שלי. אפילו ויק (מייקל ויק, ע.ע) קיבל עוד צ'אנס והוא עשה דברים יותר גרועים ממני או ליתר דיוק, נתפס כשהוא עושה דברים יותר גרועים ממני. אין מה לעשות, כנראה שכשאתה מביא את הרעם, לפעמים אתה גם נתפס בעין הסערה.
האמת? אני לא יודע איך לעזאזל הגעתי לכאן. באמת. אני זוכר את הילדות שלי בוורג'יניה. אמא שלי היתה בת 15 כשהיא ילדה אותי. אבא שלי ברח יותר מהן מאיזה ביץ' שמאיימים עליו באקדח וחזר רק כשהוא היה צריך כסף. אבל אני לא מצטער כי זה לימד אותי שבשביל לשרוד צריך להילחם. מגיל 0 הייתי תמיד הכי קטן באזור אבל זה לימד אותי להיות גם הבן זונה הכי קשוח. גבר אמיתי נלחם, נלחם ואז נלחם עוד קצת כי להיכנע זה למות ומוות זה לכוסיות. אז נלחמתי על המגרש וגם ניצחתי כי בניגוד לכל המנייאקים שעמדו בצד השני, לא היתה לי אופציה אחרת. זה היה לנצח או למות. בתיכון הייתי הרכז של נבחרת הכדורסל והקוורטרבק של נבחרת הפוטבול. את שתי הנבחרות לקחתי עד לאליפות המדינה ואז כל ציידי הכשרונות הלבנים מהפרברים התחילו לשים לב. בסוף הלכתי לג'ורג'טאון כי הם היו היחידים ששלחו אח (במובן של גזע, ע.ע) כדי לראות אותי. אחרי זה כבר כולם הכירו אותי, פילי בחרו אותי ראשון בדראפט ואז גם הגיע הכסף ,הגיעו הבחורות, כל העולם היה שלי.
מההתחלה ידעתי שאני לא בא לליגה כדי להיות הביץ' של אף אחד. אמרו לי שיש שם גורילות, אמרו לי שכל כניסה לסל אני אחטוף בומבה, אבל כל פעם שחטפתי קמתי ונכנסתי שוב בדיוק על אותו בן זונה שהפיל אותי וכל פעם ששמו עלי שומר טוב יותר, עברתי גם אותו. גם השחקן הכי גדול ששיחק את המשחק ראה רק את ה-3 על הגב של הגופיה שלי לפני שעשיתי עליו עוד 2. (מתכוון לקרוס אובר המפורסם על ג'ורדן, ע.ע). ערב, ערב, הייתי הכי טוב על המגרש. לנצח או למות. ב-2001 הגענו לגמר ובמשחק הראשון בלוס אנג'לס, מול כל הבני זונות עם הפרוות והשמפניה שצעקו 'סוויפ' רבע שעה לפני שהמשחק התחיל, הראתי לכל העולם מי זה אלן אייברסון מהמפטון, ורג'יניה. 48 נקודות. 101:107 בהארכה. ההפסד הראשון של הלייקרס בפלייאוף באותה שנה. אני אוהב את חמשת הילדים שלי עד מוות ואני זוכר את היום שבו כל אחד מהם נולד אבל זה היה הערב הכי טוב בחיים שלי בלי ספק.
אחרי המשחק נכנסתי למסיבת העיתונאים וחייכתי בפנים של כל העיתונאים היהודים שכתבו שאין לנו סיכוי. "טוב שלא הימרתם בחיים שלכם על המשחק הזה כי כולכם הייתם מתים עכשיו". זה מה שאמרתי להם. מה אני אעשה שהפסדנו בסוף. בצד אחד: שאקיל, קובי, הורי, פישר, ריק פוקס ואלוהים יודע מי עוד. בצד השני דיקמבה ואני. זהו. אז הפסדנו אבל הייתי בטוח שזה רק עניין של זמן עד שאני אהיה שם שוב. איכשהו, מאותה נקודה הכול התחרבן. המאמן היהודי שלי (לארי בראון, ע.ע) התחיל לעלות לי על העצבים. דיבר איתי על אימונים, על יסודות, כל השטויות האלה. תנו לי להגיד לכם – בדיוק כמו שאופי זה המצאה של מכוערות, יסודות זה המצאה של חסרי כישרון.
אז אמרתי לו שנשבר לי והלכתי לדנבר כי חשבתי ששם אני אשיג אליפות אבל זה לא קרה. יותר מדי בני זונות עם אגו. מלו, קיי-מארט, מרכוס. אף אחד לא שמר, אף אחד לא סגר לריבאונד. היינו צריכים לקלוע 130 נקודות כדי לנצח. בסוף גם אני ויתרתי. למה מה קרה, כולם יזרקו זין ואני היחיד שיתזז בהגנה?! בדיעבד, היה עדיף לי להישאר בפילי, שם לפחות ידעו להעריך אותי. בדטרויט כולם היו זקנים ועייפים, אבל השיא היה בממפיס. שם הם רצו שאני אקום מהספסל. אני! פרנצ'ייז שניצח 20 משחקים רצה שבחור הכי מוכשר שדרך במקום הזה מאז פאקינג אלביס יקום מהספסל. אתם קולטים? אמרו שאני כבר לא מהיר כמו פעם, שאין לי רגליים. הכול בולשיט. גם היום אין אף אחד שיכול לעצור אותי. לא הילד משיקאגו (דריק רוז, ע.ע), לא ההוא מבוסטון (ראג'ון רונדו, ע.ע), אף אחד. כש-AI רוצה להגיע לסל, AI יגיע לסל ואין כח על פני כדור ארץ שמסוגל למנוע את זה. אבל מה? נהייתי Liability – זאת המילה שהמציאו כדי לתאר אותי – מילה של עורכי דין. אמרו שאני לא שווה את הסיכונים, שאני מסתבך כל הזמן בעבירות משמעת, שאני לא מקפיד על קוד לבוש. צבועים מסריחים, כל הליגה הזאת. אין בעיה שבחורות יסתובבו חצי ערומות על הפארקט וירקדו כמו חשפניות מול יציעים מלאים בילדים אבל אם אני בא עם מכנסיים רחבות מדי וקצת בלינג (תכשיטים ע.ע.) על הצוואר? קנס! למה? כי זה מה שדייויד מאדרפאקינג סטרן רוצה. אז תנו לי להגיד לכם משהו. לא נלחמתי כל החיים שלי כדי להפוך לביץ' של איזה רואה חשבון יהודי שלא יודע מה זה גטו.
אז הם לא רצו אותי, אין בעיה. אני עוד אחזור. כל המעבר הזה לאירופה זה עיכוב זמני, תאמינו לי. אני אלך לחור הזה, אראה להם מי זה אלן אייברסון מהמפטון, וירג'יניה בקיץ כל הג'נרל מנג'רים שסיננו את הסוכן שלי כבר יתקשרו. אתם תראו. כי עכשיו שוב יש לי מה להוכיח, זה שוב לנצח או למות ועדיין לא נולד הבן זונה שיכול למנוע ממני לנצח. רגע, כמה קללות זה כבר? תנו לי לספור... 18. טוב, שיזדיין גם העורך ותזדיינו גם אתם. הנה, 20 עגול.
*הקטע נכתב בהשראת ותוך שימוש בציטוטים מתוך הסדרה Eastbound&Down של רשת HBO האמריקנית.