השריקה בתום 40 הדקות יכולה הייתה להותיר ספק. עשה נכון יערי רייניש כששלח את המשחק להארכה, אסור ששריקה כזו תכריע אליפות. אשדוד ניצחה על המגרש וכבר אין ספק: הקבוצה הטובה בסדרה ניצחה. החבורה של אלי רבי סיימה עם צלחת והתחילה מסורת.
אשדוד הופיעה ארבע פעמים ברציפות בסדרת הגמר, זכתה בשני גביעים והאליפות השניה בתולדותיה הכניסה אותה למועדון הגדולות בכדורסל הנשים.
בתחילת השנה היה חוסר יציבות בקבוצה, אבל מי זוכר את ההתחלה. השחקניות בוודאי יגידו "שנה ארוכה, הרבה משברים, עייפות, פציעות, ויכוחים" וכו', אך תמיד זוכרים את הסוף. את גזירת הרשתות, השמפניות והמסיבות.
בצד הרמלאי הייתה אכזבה. רמלה עשתה עונה גדולה, זכתה בגביע והגיעה כפייבוריטית לסדרה. לפני שנה היה זה הפוך, ואשדוד לא שכחה. המאבקים האלה יוצרים עניין רב בליגת הנשים. עכשיו צריך רק לקוות שעוד קבוצות כמו רמת השרון, רמת חן והרצליה יחזרו למאבקי הגמר, ותהיה לנו ליגה טובה.
המשחק היה אגרסיבי ולוחמני והיה ברור שאף אחת לא הולכת לוותר בקלות. בעשר הדקות האחרונות של המשחק קיבלנו כדורסל טוב. גם ראינו ישראליות מובילות על המגרש, והיו רגעים שבכל חמישיה היו 4 ישראליות עם זרה אחת בלבד - אין ספק שמראות כאלה חשובים לכל הנערות בנבחרות הצעירות, שיראו שיש להן לאן לשאוף ושזו הליגה שלנו. ליגה ישראלית.
הסטטיסטיקה היום כבר לא מעניינת, לא מי קלעה ולא מי שמרה. זה הזמן של השחקניות ליהנות, כי אין הרבה רגעים של אושר בקריירה של ספורטאית ואין הרבה שיאים במהלך עונה. הן צריכות לנצל את הרגעים האלה כדי לחלוק אותם עם כל מי שסביבן - משפחה, חברים ואוהדים. הענף הזה לא יתקיים בלי אוהדים ובלי שחקניות צעירות שיראו בצעירי, קולודני, אברמזון ועוד מודל לחיקוי.
האליפות הזו לנשים כל כך חשובה, במיוחד עכשיו כשקבוצת הגברים ירדה ליגה. העיר אשדוד עושה דברים נפלאים בספורט. שיחקתי, אימנתי ועבדתי באשדוד, ויש בה תשתית מדהימה. מחלקת הספורט מקדמת ומרימה אירועים ספורטיביים רבים ופרויקטים בבתי הספר, וצריך לזכור שהספורט מתחיל שם. ההישג הבא צריך להיות ששחקנית שגדלה במועדון תיקח את האליפות ותהיה מודל לחיקוי לאותן ילדות צעירות, דוגמא למצוינות.
מתח, לחץ, טירוף, דרמה והרבה זיעה. זה היה המשחק המותח והצמוד ביותר בסדרה ככה נראה משחק אליפות. ככה משאירים טעם של עוד לעונה הבאה.