רולטה טורקית: למכבי יש מה לתקן אחרי גלא

מכבי ת"א מאבדת יתרון ברגעי הסיום יותר מדי פעמים, אך אין זמן טוב יותר לתקן מאשר אחרי ניצחון גדול. ארז אדלשטיין מציע פתרונות להתקפות המכריעות ותוהה האם יש ואקום בכדורסל

ארז אדלשטיין
ארז אדלשטיין  06.02.15 - 10:25
תחילת כתבה

היכולת של מכבי תל אביב לחזור מפיגור במצבים שקבוצות אחרות מתפרקות ונשברות מעוררת הערכה,  אבל גם הצהובים משחקים רולטה רוסית (טורקית). מכבי מאבדת יתרונות, דווקא ברבע האחרון (דרבי, ברצלונה, איסטנבול), ולא יודעת לסגור משחק. ב-2:15 הדקות האחרונות בטורקיה, אלופת אירופה לא קלעה נקודה, וגם הסל שהביא אותה ל-85 היה מעבירת תוקף ברורה של יוגב אוחיון.

למכבי, כמו להרבה קבוצות אחרות, יש נטייה בכדורים אחרונים ובשניות אחרונות, לשחק סוג משחק של מינימום מסירות ומינימום שחקנים שנוגעים בכדור כדי להימנע מאיבודים. בשנה שעברה טייריס רייס לקח כל אחד לצבע מתי שרצה וסיים באחוזים גבוהים. השנה, לטוב ולרע, פארגו הוא האיש, אך במסגרת המצבים המיוחדים של סוף שעון כדאי להכין עוד אופציה שיכולה להביא יתרונות אחרים. במה דברים אמורים: ריווח אחר, להכריח את השומר החלש לשמור את פארגו על ידי פיק-אנד-רול וגם את מה שעתמאן לא עשה, להתנפל על פארגו עם עוד שחקן כדי להוציא לו את הכדור מהידיים כי ברור שהוא זה שיכול ורוצה את הזריקות האחרונות עד סוף העונה. איך מוציאים? שולחים אליו עוד מגן, ואז באיזורים אחרים בפרקט נוצר מצב של 4 על 3 שצריך וחשוב לדעת לשחק אותו נכון.

אבל אין זמן טוב יותר לתקן דברים שדורשים שיפור מאשר אחרי ניצחונות, ובייחוד אחרי ניצחונות כאלה. החיבור, האנרגיות והמחויבות באימונים גבוהים מאוד בתקופה שכזו וגורמים לאמונה שהכל ניתן להשיג, ולכן זה הזמן לטפל בליקויים בכדי שבמשחקים שבהם אין דרך חזרה - ומכבי נכנסת לתקופה של משחקים על תואר (חצאי גמר וגמר גביע המדינה) ובהמשך הסיבוב השני בטופ 16 שיכול להעמיד אותה בעמדה של יתרון הביתיות בהצלבה - הטעויות לא יחזרו שוב.

במה מדובר? ראשית, ברבע השני מכבי איבדה שבעה כדורים ואפשרה לגלאטסראיי לקחת שבעה כדורים חוזרים בהתקפה. אלה נתונים שגורמים לאיבוד מומנטום ולא רחוקים מאיבוד המשחק. רק כדי לחדד את הנקודה, בהארכה, בהרכב לא הרכב – עם שלושה שחקני מפתח בחמש עבירות והיינס את אוחיון ביום פחות טוב - מכבי איבדה כדור אחד ואפשרה לטורקים רק ריבאונד התקפה אחד.

לא אחת דיברנו על כך שמכבי מתקשה נגד הגנה איזורית בחלקים מסויימים של המשחק, וגלאטסראיי העמידה איזורית עם 3 מלפנים ו-2 מאחור, שמתחלפת לאישית. הצהובים, שיש להם בארסנל את סוגי ההגנות המתחלפות, אמורים לדעת להתקיף נכון ולהעניש מיד. ברבע השלישי מכבי השליכה 9 שלשות ב-33 אחוז, בניגוד גמור למגמה שזיהינו בשבועות האחרונים, ובה מכבי מפחיתה בכמות השלשות (9 ו-15 בהתאמה במשחקים נגד ז'לגיריס וברצלונה). דרך אגב, גם אמש מכבי הלכה פחות לקו מאשר היריבה, ולא רק בגלל למוניקה. מטווח השלשות ברבע השלישי היה בשעה שכל חדירה לצבע של יוגב אוחיון ודווין סמית' או משחק גב לסל של סופו, גרמו לדברים טובים לקרות. בדרך כלל, נגד סוג הגנה שכזה, אתה רוצה שהכדור יגיע לפינה בתחילת המהלך, בכדי להוציא את הגבוהים החוצה ולא לתת להם להסתדר כשהם בצבע והגארדים בחוץ.

ג'רמי פארגו, שבטופ 16 עומד על 7 מ-27 מהשלוש (26 אחוז) ובסיבוב המוקדם היה עם 11 מ-45 (ביחד זה 18 מ-72 שהם 25 אחוז) היה במהלך המשחק עם 1 מ-6 בתום המועד החוקי. וראו זה פלא, בהארכה הוא השתדרג עם 2 מ-3 מחוץ לקשת. בדרך כלל שאתה רואה אחוזים כאלה, אתה אומר 'וואו, הוא צריך לשפר את הקליעה'. במקרה של פארגו, זה יותר לשפר את קבלת ההחלטות ובחירת הזריקות, ולדעת לשחק נכון נגד פתרונות הגנתיים שונים שמציבים נגדו.

משחק כדורסל לא ייגמר לעולם 0:0, להבדיל מכדורגל. אין אפשרות לעצור את היריב באופן מוחלט. אתה צריך לדעת מה חשוב לעצור, עם מה אתה יכול לחיות ומה הפרמטר שמשפיע יותר על ניצחונות. בשלושת המשחקים האחרונים, הפאוור-פורוורד של היריבות הם השחקנים הבולטים על הפרקט, למרות הפסד קבוצתם. יאנוקאנס מקובנה עם מדד 30, רייס מריאל עם מדד 35 וארצג מגלאטסראיי עם מדד 33, וכל זאת דווקא, לכאורה, נגד השומר הכי טוב ביורוליג בעמדה הזו, בראיין רנדל. בגלל האתלטיות והיכולת שלו לשמור כמעט כל עמדה על המגרש, רנדל מפתה אותך לנקוט בחילופים אוטומטיים שחופשים אותך לריבאונד ההתקפה של היריב או למשחקי מיס-מאץ'. מה שהדאיג אתמול, שדווקא במשחק המעבר ארצג רץ ישר לצבע ותפס עמדה על פארגו/אוחיון/לנדסברג, שהיו הראשונים לרדת להגנה.

כל עוד ש"ההצגות" של הפאוור-פורוורדים נגד מכבי מלוות בעצירה של ג'יימס אנדרסון מז'לגיריס, יול או רודריגס בריאל ואפילו הוארטס בברצלונה על חשבון טומיץ', במכבי יכולים לחיות עם זה. מה שהדאיג באיסטנבול, שהפעם מכבי לא עצרה את ארסלן, הפוינט-גארד של הטורקים.

דרך אגב, כמאמן, לא תמיד אתה שמח ששחקני מפתח של היריבה לא משחקים. הרבה פעמים עדיף ששחקן פצוע ישחק, כי כך הוא לא מודע למגבלות שלו ומנסה לעשות את הדברים הקבועים גם כשהוא לא כשיר לגמרי. אמש זה הוכח שוב, ופה נשאלת השאלה – אין ואקום בכדורסל, או שיש ואקום ואחרים נשאבים אליו?

הדפס