אם לא יקרה משהו יוצא דופן, ליאו מסי יעזוב את פריז סן ז'רמן בסוף העונה הנוכחית. למעשה, ייתכן והקהל הפריזאי כבר לא יראה את מי שנחשב לדעת רבים לגדול הכדורגלנים אי פעם, לובש את חולצת המועדון שלהם. האם הם יתגעגעו אליו? כנראה שלא. בכך, ייסתם הגולל על אחד המעברים הכושלים שראינו בכדורגל האירופי בשנים האחרונות.
האם ראינו שחקנים שנקנו בסכומי כסף גדולים יותר וסיפקו תרומה מועטה יותר? כמובן. האם הכדורגל האירופי מלא, גם היום, בכשרונות צעירים שנקנו במחירים מופרכים ולא תרמו אפילו רבע ממה שמסי תרם בפ.ס.ז'? בהחלט. אבל מי שזוכר את ההלם עם המעבר של הפרעוש לפריז, את החגיגה העצומה בעיר האורות, את התחושה של המועדון שהנה, עכשיו הם באמת בלתי ניתנים לעצירה, ומביט על מה שמסי בסופו של דבר השיג במועדון, מבין שמדובר בפיאסקו.
ליאו מסי, ואין לי ספק בכך, הוא הכדורגלן הטוב ביותר שראיתי משחק. מעולם לא הייתי מאוהדיו או מאוהדי ברצלונה, אבל אני יודע להעריך גדולה ספורטיבית. כל ניסיון שהיה במהלך הקריירה להמעיט מהגדולה שלו, מגוחך בעייני. את מה שהוא עשה, בצורה שהוא עשה, יהיה כנראה בלתי אפשרי לשחזר. המונדיאל האחרון, סתם גם את הגולל על דיון הגדול בכל הזמנים. דווקא בגלל זה, 15 השערים ו-15 הבישולים שלו העונה, על פניו נתן מרשים לשחקן בגילו, לא באמת מספרים את הסיפור, ובעיקר את מה שקורה בחצי השני של העונה.
קריירה שלא תשוחזר (GETTY)
הזכייה האחרונה של ארגנטינה במונדיאל, הביאה איתה תמונות נדירות בעולם הכדורגל. קונצנזוס שבו מיליוני אוהדים בכל רחבי העולם, החזיקו אצבעות לשחקן אחד, התפללו שיסגור מעגל. כדורגלנים שגדלו עליו, יריבים מושבעים, אפילו שחקני נבחרת ברזיל (!!), שמחו עבור ליאו מסי כשהגשים את החלום הגדול שלו. אלו היו רגעים כמעט בלתי נתפסים בספורט תחרותי, בטח בכדורגל, וכאלו ששיקפו לנו את הגדולה שלו עבור דור שלם.
מיד אחרי גמר המונדיאל ואחרי החגיגות הגדולות של ארגנטינה, תהיתי כיצד השחקנים שלה יצליחו לחזור לשחק בקבוצות שלהן, אך בעיקר תהיתי לגבי מסי. היה לי ברור שכמי שהשיג הכל, אבל באמת הכל, וכבר רואה את סוף הקריירה לפניו, החזרה לפ.ס.ז' לא תהיה פשוטה. האם חשבתי שזה ייגמר בבוז צורם של הקהל המקומי כלפיו, ועונש משמעתי נדיר עבורו אחרי שטס ללא אישור וביצע עבירת משמעת חמורה (כך לטענת המועדון)? כמובן שלא.
הבעיה הגדולה ביותר בעידן מסי בפריז, היא בעיקר תחושת הקרקס שמלווה אותו בכל השנתיים האחרונות במועדון, ובעיקר אחרי המונדיאל. פ.ס.ז' היא אכן מועדון מבורדק, סמל לחזירות, ראוותנות וכוחניות, אבל בשורה התחתונה, ליאו מסי ידע לאן הוא מגיע ואיפה הוא חותם. אנחנו לא יודעים מה היו באמת האופציות הרציניות שלו כאשר עזב את ברצלונה, אבל פריז בוודאי לא הייתה היחידה. בשנתיים האחרונות, הוא הפך לחלק מהקרקס הנודד שנקרא פ.ס.ז', ואי אפשר לנתק אותו מאחריות לכישלון העצום של הפרויקט הזה.
הקרקס הנודד. מסי ואמבפה (GETTY)
בסופו של דבר, השנתיים האחרונות, בטח ברמת הקבוצות, היו בזבוז גדול לקריירה של מסי. הוא לא הצליח לספק את הסחורה בליגת האלופות (4 שערים העונה, 3 מהם נגד מכבי חיפה), לא הופיע למשחקים הגדולים במפעל בכל התקופה שלו בפ.ס.ז', וחווה ירידה ביכולת, כמו כל הקבוצה שלו, מאז החזרה מפגרת המונדיאל. בסופו של דבר, השאלה שאנחנו צריכים לשאול אותנו, היא האם זה מה שמסי ציפה להביא איתו לפ.ס.ז', והאם זה מה שהם ציפו לקבל ממנו.
כיום, בדיעבד, אפשר להגיד שהבחירה בפ.ס.ז' מראש הייתה מועדת לכישלון משום שנראה שבמועדון לא מצליחים למצוא את האיזון בין הסגל היקר להחריד שהם בונים. הסגל של הקבוצה, באופן מסורתי, מוציא מעצמו פחות ממה שהוא שווה על הנייר, והכוכבים הגדולים לא מצליחים להוביל את המועדון לשלב הבא בהתפתחות שלו. המפלצת התלת ראשית שכללה את אמבפה, מסי וניימאר, עבדה לעיתים נדירות, ואין ספק שמדובר במקרה שבו השלם קטן בהרבה מסך חלקיו.
ליאו מסי, מהרגע הראשון, נראה כמו דג מחוץ למים בפריז. בסופו של דבר, הוא לא יכול להיות פתור מאחריות לכישלון, ומהתחושה שנותרה, שהוא לא באמת היה מחויב עד הסוף למועדון שמשלם לו כל כך הרבה. על פי התגובות של אוהדי פריז לאורך העונה, ובמיוחד בחודש האחרון, נראה שזה בדיוק התחושה שתישאר להם, מעידן שהחל בהבטחה גדולה, ונגמר באכזבה עצומה.
תקופה שהסתיימה בטונים צורמים (GETTY)