1. לואיס סוארס ראוי לעונש אותו הוא ספג. העולם, ההיסטוריה ויוטיוב אולי יפסידו כמה רגעים נוספים לפנתיאון, אבל הרווח יהיה גדול בהרבה מהגרעון. לא רק ה"יראו וייראו" המרתיע והמובן מאליו, אלא גם ההבנה שמשהו דרסטי צריך להיעשות עם סוארס. שאחרי הנשיכה השלישית, הוא מקבל את ההזדמנות האחרונה לעקור את השריטה.
אחרי הנשיכה השניה, של ברניסלב איבנוביץ' מצ'לסי בעונה שעברה, ליווה פסיכולוג הספורט של ליברפול את סוארס, וההנחה הייתה שמלאכת השיקום הושלמה. עכשיו ברור שהמלאכה עדיין מרובה, ולסוארס, לליברפול, ולהתאחדות האורוגוואית אסור למצמץ ולעשות הנחות. סוארס הוא כשרון פנומנלי, והדרך של ילדותו, בחרותו ומסלול התבגרותו, רצופה במוקשים ומהמורות שבהחלט יכולים לרפד את החמלה כלפיו. אבל אסור להם לשמש תירוץ לשילוב ידיים. ספת הפסיכיאטר היא מחנה האימון החשוב ביותר כרגע בקריירה של אחד הכדורגלנים המרהיבים בתבל.
כדאי גם שבאורוגוואי יחליפו דיסקט. האלמנט המצער ביותר ביומיים שחלפו מאז שהשיניים ננעצו בכתף של ג'ורג'יו קייליני ועד העונש, היה ההכחשה. אף גרוע מכך: ההגנה ההרמטית שכל הגורמים, הרשמיים והאחרים, באורוגוואי, סיפקו לסוארס. מסתבר שהם עושים זאת כבר שנים, כאילו החלוץ של ליברפול הוא אוצר לאומי שמור. היה הרבה יותר נבון, מכובד ויעיל אילו אורוגוואי הייתה מכה על חטא. יכול להיות שנקיטת עמדה שכזו הייתה אפילו משפרת את יחסי הציבור שלו בפני ועדת המשמעת.
מה יגידו עכשיו באורוגוואי? (gettyimages)
את גודין שכחו באיטליה (gettyimages)
2. הייתה עוד סיבה להצטער על התקרית בין סוארס לקייליני: היא סייעה להרבה איטלקים לרדת מן המגרש ולעזוב את הטורניר כבנות יענה. איטליה הפסידה לאורוגוואי, הודחה, וטמנה את ראשה בחול.
לא המאמן הג'נטלמן צ'זארה פראנדלי שמיד התפטר, ולא יו"ר ההתאחדות שהחרה-החזיק אחריו באקט אציל, ולא כמה שחקנים ופרשנים שראו את המציאות נכוחה. אבל יותר מדי פרנסים ואוהדים של הסקוואדרה אזורה ניסו להוליך את התסכול ולתלות את קולר האשמה בשופט שהרחיק את קלאודיו מרקיסיו והשאיר את סוארס על כר הדשא. ההרחקה של הקשר האיטלקי של יובנטוס הייתה שגויה. גם העיוורון שפסח על המלתעות. שני המקרים אולי מקפחים קמעה את איטליה, אבל בשום פנים ואופן לא הופכים אותה לראויה לעבור שלב.
המאוכזבים מצאו בטעויות השיפוט שלל קל. הוא איפשר להם להימנע ממבט נוקב בתמונה השלמה. איטליה 2014 היא נבחרת מוגבלת, פגומה בחלקיה, נעדרת השראה ושאר רוח. על גלי רוח הקרב המפורסמת, הניסיון הרב, והיכולות העתירות של אנדראה פירלו – שגם הן לא מסוגלות להציג עצמן לראווה בקצב של שלושה משחקים בשבוע – השכילו אמנם האיטלקים לנצל את הבוסריות והיעדר הקישור של אנגליה, אבל מעבר לזאת תש כוחם ובלטה אפרוריותם. את המודל האיטלקי הנוכחי – ממרכז השדה צפונה - קל הרבה יותר לנטרל.
ככל שיותר איטלקים ושוחריהם יכירו במגבלות ובצורך לשידוד מערכות, כך ייטב. כמו במקרה הקודם, של מקהלת המסנגרים האוטומטית, פאתטית ומרגיזה מאורוגוואי, כדאי שהם יבינו מה שיותר מהר: המציאות נושכת.
שלא יסתתרו מאחורי הכתף שלו (gettyimages)
היו גם סיבות אמיתיות (gettyimages)
3. איצטדיון רומל פרננדס לא מופיע ברשימת תריסר המגרשים המארחים את המונדיאל. הוא אפילו לא בברזיל. אבל לפחות לטעמי הוא מהווה חלק בלתי נפרד, יחיד ומיוחד, אולי אפילו המקום שהיה ראשון לזהות, שבקיץ 2014 ייפול בחלקנו קרנבל ססגוני ומפעים מאין כמוהו.
איצטדיון רומל פרננדס נמצא בפנמה סיטי. הוא ביתה הרשמי של נבחרת פנמה, השייכת לקונקקא"ף, הפדרציה של צפון ומרכז אמריקה. לפני תשעה חודשים בלבד, ב-16 באוקטובר 2013, הגיעה ארה"ב לאיצטדיון למשחק מוקדמות עם המארחת. יורגן קלינסמן וחניכיו כבר הבטיחו את מקומם במונדיאל. פנמה הייתה זקוקה לניצחון על מנת לעלות לפלייאוף מונדיאל נגד ניו זילנד ולהשאיר את מקסיקו בבית. בדקה ה-84 כבש לואיס טחדה שער שקבע 1:2 לפנמה והרים את כל יושבי רומל פרננדס באוויר. פנמה הייתה מרחק 6 דקות מהרגע הספורטיבי הגדול בתולדותיה.
בתוספת הזמן השתתק האיצטדיון בפנמה סיטי ועימו נאלמה דום מדינה שלמה. גרהאם זוסי השווה ל-2:2. עוד נותרו שתי דקות כדי לנסות בכל זאת להביא את משק כנפי ההיסטוריה, אבל פנמה הייתה גמורה, מדוכאת עד עפר, נטולת אוויר וגוף. ארון יוהנסון אף ניצל זאת כדי לנעוץ מסמר כואב עוד יותר בארון המקומי: 2:3 לארה"ב בשניות האחרונות.
מי יודע מתי תקבל פנמה צ'אנס נוסף שכזה. עבורה זוהי טראומה. אבל הקהילה הבין-לאומית קיבלה פיצוי אדיר על ההשתתפות בצער האנדרדוג. מקסיקו - שזינקה על קטר הפלייאוף אחרי שימים ארוכים אחזה בזיז הקרון האחרון, מאיימת כל רגע לעוף עם הרוח – היא איפוא מרענן רשמי של הטורניר הזה לא פחות מקוסטה ריקה ויוון.
מקסיקו הנוכחית אף מגלמת את כל היופי הנזיל שבספורט הכובש הזה, חסר התחרות. מאשפתות לתהילה, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, מסף כשלון מהדהד אלי כדורגל מיומן, תוסס, צבעוני ומצליח, תוך חודשים ספורים וללא סימנים מוחשיים מוקדמים. היא כרגע בעיניי נושאת הדגל של המקצוע, התחום, והטורניר הנוכחי. ועוד רגלה נטויה. אז נא להסיר את הסומבררו, ולהזהיר את הולנד.
יש גם דברים חיוביים (gettyimages)
והמון סיבות לחייך (gettyimages)