הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

חלומות מתנפצים: ברזיל פינטזה ונכנעה לקידמה

אצלנו יורים, בברזיל סופגים ואין מי שמסוגל לספק הסבר להצגה הגרמנית. ככה זה כשהמארחת עסוקה בפנטזיות על המסורת, הלב ורוח הלחימה ולא משקיעה בתכניות ארוכות טווח או בהתאמות

דניאל שחק
דניאל שחק  09.07.14 - 14:30

דויד לואיז בקושי הספיק לסגור את הלוע אחרי שאגות ההמנון. בקושי, ומבחוץ בקעה עוד אזעקה. "עכשיו? מה נסגר איתם?!". בקיבוץ אנשים רצו בשבילים, חצו את הדשאים וירדו שוב למקלט. רק לכמה דקות – בכל זאת, יש חצי גמר. בכניסה חזרה הביתה שחררנו נשיפה, למרמור או רגיעה, ומיד המבט הופנה לטלוויזיה. לא לקח הרבה זמן כדי להבין שהברזילאים לא ירדו למרחב המוגן.

מהר מאוד הסתבר שגם לו רצו, הם לא מוכנים למגננה. אי אפשר לתלות את ההשפלה שעברה ברזיל בגורם בודד. לא רק ההשעיה של טיאגו סילבה, הפציעה של ניימאר, חוסר האגרסיביות, הבטחון הכוזב, היעדר ההכנה הטקטית, בחירת המערך או מדיניות ההבלגה של סקולארי. זה היה הכל ביחד, ועוד.

כל פרשן בעולם מנסה בבוקר שאחרי להסביר מה קרה. כל אחד הוזה ממוחו הקודח איזה ניתוח נפתל על המטחים שנפלו בבלו הוריזונטה. הזרוע המקצועית, הזרוע המבצעת. אולי בכלל מדובר בפערי מנטליות מאגיים, מהם נגזרות מסקנות על תרבות, זחיחות ומוסר עבודה. הכל שטויות מסוגננות, אי אפשר להסביר לגמרי מה קרה שם.   

בעוד אצלנו מיליוני אנשים חפים מפשע חיים תחת איום הטרור, קשה להדביק את המילה "אסון" למה שקרה לברזיל. בוודאי שאי אפשר להפנים בהקשר הזה מושג כמו "טבח", ששב ועלה בתקשורת הדרום אמריקאית. לא ניתן להבין, אבל עם תחושות אי אפשר להתווכח: המוני ברזילאים הלכו לישון בהרגשה שחרב עליהם עולמם.

64 שנים של חלומות על תיקון עוול היסטורי התנפצו לרסיסים עד הדקה ה-29. עשורים של נבחרות פייבוריטיות שנכשלו חלפו מול עיניו של כל אוהד; חבורת המופלאים שכשלה ב-1982 ו-1986 או אסופת הכוכבים שסומנו להנפה ב-2006. דווקא הפעם, דווקא אחרי הזכיה המרשימה בקונפדרציות, דווקא בבית – הפנטזיה שריחפה מעל נחתה בעוצמה לקרקע המציאות.

בניגוד לארגנטינה, שם שואפים לשחזר עבר מהולל ומדומיין, ברזיל היא מדינה שנשענת על חלומות. מקום בו תמיד מפנטזים על עתיד בהיר יותר, מודרני יותר, נקי כפיים יותר, מצליח יותר. יום יבוא, כך מכתיב האתוס המקומי, הם ייהנו מסדר וקידמה. הנה הוא, מעבר לפינה, השאלה היא איך עוברים אותה. את הפינה, כמובן. מי יודע מה באמת ניצב מאחוריה? אולי שם מחכה גורל גרוע יותר?

עזבו, עדיף לחלום. ככה לא באמת נפגעים. כך אפשר לדבר על אימוץ שיטות מודרניות, על רוח הניצחון ועל משק כנפי ההיסטוריה. חשיבה לטווח ארוך וקפדנות לאורך זמן הן לא חלק מהמסורת. אותן משאירים לגרמנים. עדיף לפנטז על אחדות לאומית ולהיאחז במצב הקיים. לא לנסות לפתור את הבעיות, לא ליזום כשיש שקט לפעול בחופשיות. להיגרר, ולספוג.

ההקבלה בין המציאות כאן ושם – מעוותת או מנותקת ככל שתהיה – כמעט בלתי נמנעת. לא רק בתחושות, בחוסר הוודאות או במטחים. בעיקר בהתנהלות בזמני שגרה. כי בחירום, ותהיה זו השעיה של סילבה או פציעה של ניימאר, כל אחד פשוט עולה להילחם ונותן כל מה שיש לו. ומי שלא התכונן נכון, מה שיש לו פשוט לא יספיק.