פשוט בכיתי. במבט לאחור, בחלוף 24 שנים, אין לי מושג למה, אבל באותו הרגע פשוט מיררתי בבכי ואבא שלי נאלץ לקחת אותי הביתה בידיים. זה היה הפנדל של אנדי ברהמה שנתן לגרמניה 0:1 על ארגנטינה בגמר של מונדיאל 90'. עבורי, ילד שעוד לא חגג יום הולדת 6, זה היה סוף העולם.
מחוץ לחדר האוכל בקיבוץ, על מסך ענק (או שאני הייתי קטן), התאספו כולם. מלבד הזיכרון מאותן דמעות שזלגו, אני זוכר רק - או שכך סיפרו לי – שכולם היו בעד ארגנטינה. היו שם חולצות כחולות-לבנות, במיוחד של מראדונה, ודגלים נתלו מסביב. כולם רצו שארגנטינה תנצח, ובאמת יש בקיבוץ הרבה ארגנטינאים, אבל בכלל לא בטוח שזאת הסיבה. היינו צריכים להיות נגד גרמניה. ככה חינכו פה, ככה גדלו פה. להחזיק אצבעות שהגרמנים יפסידו.
24 שנים אחרי, והמציאות התהפכה. לא, אף אחד לא חינך אותי לשנוא את ארגנטינה. אבל אני כבר לא שונא את גרמניה. כן, כנכד לניצולי שואה, שבכה בגלל הניצחון של לותר מתיאוס וחבריו – לפחות כמו שמראדונה בכה ואולי אפילו יותר - עברתי מהפך. הוא היה איטי אמנם, וב-1994 שמחתי כשהבולגרים העיפו את הגרמנים ברבע הגמר, וב-96' עוד הייתי בעד האנגלים בחצי הגמר, אבל בסוף זה קרה.
גרמניה זאת המדינה שאני הכי אוהב לטוס לראות בה כדורגל, לשתות בירה או לאכול איזה נקניקייה ענקית בלחמנייה מיניאטורית. התאהבתי בכדורגל הגרמני, ובגמר הקרוב אהיה בעד הנבחרת של יוגי לב. כן, אני דור שלישי, בעד נבחרת גרמניה.
גם אם היריבה הייתה אחרת, כנראה שהייתי רוצה לראות את הגרמנים מניפים גביע. הם משחקים את הכדורגל הכי יפה, הקפטן שלהם, פיליפ לאם, ראוי להניף גביע עולמי, מולר צריך לתת חותמת סופית על כך שהוא השחקן המצטיין במונדיאל ולקלוזה מגיע עוד שער אחד לפני שיפרוש מהמאנשאפט.
24 שנים חלפו, והפעם לא יהיו דמעות.
כשמראדונה בכה (gettyimages)
הנבחרת ההיא (gettyimages)
קלוזה ומולר. פשוט כי מגיע להם (gettyimages)