הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

הקבוצה של המדינה: כך באיירן מינכן דורסת את היריבות

אחרי לברקוזן, ורדר ברמן ובורוסיה דורטמונד, באיירן מינכן ניצלה את כוחה גם מול ר.ב. לייפציג והפשיטה אותה מנכסיה כדי לשמר את השליטה בגרמניה. וגם: מה הקשר לסופרליג?

דני פורת
דני פורת  11.09.21 - 10:31
תחילת כתבה

זה קרה בסוף החודש שעבר, בין העסקאות המפוצצות של ליאו מסי לפ.ס.ז' וכריסטיאנו רונאלדו למנצ'סטר יונייטד. באיירן מינכן הודיעה על הרכש החדש שלה, מרסל זביצר, שכמעט עבר מתחת לראדר בים ההתרחשויות של חלון הקיץ המטורלל אי פעם. כמיטב הקלישאות המסורתיות אודות חתימתם של שחקנים במועדוני פאר, סיפר זביצר שבאיירן היתה אהבת נעוריו, וכילד היה מקבל חולצה של הבווארים מאביו כמתנת חג מולד. כאות הוכחה, העלה האוסטרי לרשתות החברתיות את אחת תמונות הילדות שלו עם המדים של באיירן מינכן.

קשה להאשים את זביצר, שהרי מראשית ימי הבונדסליגה כל ילד אוסטרי או גרמני, חולם על מעבר בסדר גודל כזה. הקשר עצמו עבר חתיכת דרך - יותר מעשור כמקצוען בליגה האוסטרית ובבונדסליגה הראשונה ואפילו השניה - עד שהצליח בגיל 27 לטעום מהקרם דלה קרם של הכדורגל האירופי ולחתום באלופה הניצחית של גרמניה. אביו ווילפריד אפילו סיפר בזמנו שבנו נבחן באקדמיה של באיירן בגיל 14, אבל העדיף להשתפשף באדמירה ואקר האוסטרית. הסבלנות של משפחת זביצר השתלמה יום אחד.

אלא שזביצר הוא לא הסיפור, כי אם הסימפטום לתופעה בעייתית שהולכת וחוזרת על עצמה. חודשים ספורים לפני הגעתו של הקשר המגוון, באיירן מינכן הודיעה על שתי החתמות ראשונות מלייפציג - יוליאן נגלסמן שעבר תמורת סכום שיא למאמן בכדורגל העולמי - 20 מיליון יורו, והבלם דאיו אופמקנו - גם הצרפתי הוחתם מלייפציג, בעוד להנהלה לא היה יותר מדי מה לעשות - שכן באיירן שילמה את סעיף השחרור על סך 40 מיליון יורו. זביצר עבר תמורת 16 מיליון יורו - סכום מצחיק במיוחד בהתחשב ביכולותיו, אלא שכאשר נותר לו רק שנה אחת בחוזה, מי כמו באיירן יודעת לעוט על הטרף.

בתוך זמן קצר, באיירן מינכן "פשטה" על משרדי לייפציג ועשתה את מה שהיא הכי טובה בו - שילמה עבור המאמן שלקח את הקבוצה למקום השני בעונה שעברה ולחצי גמר ליגת האלופות לפני שנתיים, על הבלם המוביל ומנהיג ההגנה, ועל הקפטן ואחד מאבני היסוד בהצלחה של המזרח גרמנים בשנים המדוברות. השבוע סיפר המנהל הטכני של לייפציג, אוליבר מיינצלף, כי הבווארים התעניינו גם בקונארד ליימר ואף יצרו איתו קשר, אבל הדבר לא הבשיל לקראת מעבר של אוסטרי נוסף לאליאנץ ארנה. כמאמר הקלישאה הגרמנית הידועה: באיירן לא רק מחזקת את עצמה, אלא מחלישה את האחרות.

הציניקנים אולי יאמרו שלייפציג הגיעה לנחלה, שהרי סוף סוף אפשר להכריז כי באיירן סימנה את המועדון הצעיר כאויב החדש שלו, מה שגם מלמד שדורטמונד, היריבה הניצחית, הרבה פחות קוסמת בימים אלו לאנשי מינכן. רק לפני שנים אחדות, הבווארים היו אלו שעקצו אותה עם החתמתם של מאריו גצה (2013), רוברט לבנדובסקי (2014) ומאטס הומלס (2016) ורצו לתשע אליפויות רצופות. לייפציג של 2021 הפכה למועדון מכובד ומקצועי שמוכר שחקנים בדרך כלל לאנגליה (טימו ורנר, נאבי קייטה, איברהימה קונאטה), וכעת מנהל דיאלוג ישיר עם באיירן מינכן. מעברים כאלה עוררו גל של ביקורות בגרמניה, עכשיו כשהקורבן היא לייפציג המוזות שותקות, כנראה כי מדובר באחת הקבוצות השנואות בגרמניה, המוחזקת על ידי תאגיד רד בול.

הפרקטיקה של לרכוש את השחקנים הטובים ביותר מהקבוצות היריבות היא מסורת רבת שנים במינכן. בתחילת המילניום הקודם, פ.צ באיירן עשתה את זה ללברקוזן המפורסמת שהעפילה לגמר ליגת האלופות ב-2002 (רוברט קובאץ', זה רוברטו, לוסיו ומיכאל באלאק) ולאחר מכן לוורדר ברמן שזכתה בדאבל ב-2004 (ולריין איסמאל, מירוסלב קלוזה וטים בורובסקי). לאחר מכן דורטמונד של יורגן קלופ וכעת לייפציג נכנסת לרשימה המכובדת. הבעיה היא שהתופעה הזאת, שבו האלופה משנוררת שחקנים מקבוצות הנאבקות איתה ישירות על התואר, כמעט ולא מתרחשת יותר בספרד, אנגליה, איטליה ואפילו צרפת - שם התנודה היא יותר בין ליגות שונות. בגרמניה היא עדיין קיימת.

הסיבה שבאיירן בוחרת לעשות את זה מתחלקת לשלוש. 1. היא יכולה להרשות לעצמה לרכוש את השחקנים הטובים ביותר ולשלם להם את המשכורות הגבוהות ביותר בגרמניה ומציעה להם אפשרות לזכות בכל התארים האפשריים. 2. ראשי באיירן מעדיפים, באופן מסורתי, להסתמך על שחקנים (ומאמנים) שמכירים את השפה והליגה, כדי לקצר את זמן ההתאקלמות. 3. עם הקורונה או בלעדיה, באיירן לא תרכוש שחקני על דוגמת ליאו מסי וניימאר, ראשיה הצהירו שלא תשלם את משכורות לכוכבי על בסדר גודל כזה, ותתמקד יותר בשחקנים בשנת החוזה האחרונה שלהם, או בשחקנים חופשים (כמו שקרה עם לבנדובסקי או לאון גורצקה למשל).

לפני חמישה חודשים, צויירה באיירן ובצדק, כמי ששיחקה תפקיד מרכזי בבלימת מגפת הסופרליג - אותו פרויקט מגלומני שאיים לזעזע את יסודות המשחק שאנחנו אוהבים. אלופת גרמניה נעמדה על הרגליים האחוריות וסירבה לקחת חלק בטקס הפאתטי של "אחיותיה" העשירות בספרד, איטליה ואנגליה. אולי באופן אירוני, הקיץ הזה מלמד אותנו מדוע: מאוד נוח לבאיירן להיות במקום שבו היא נמצאת - בסטטוס של השליטה הבלעדית של מדינתה, המשתייכת לליגה שעדיין מאמינה בחוק 50+1 הסוציאליסטי והבעייתי (שלדעת כותב שורות אלו, אינו מקדם את הכדורגל הגרמני בגרוש) וכזו ששואבת את מיטב השחקנים מהיריבות הישירות שלה ולמעשה מפרקת את התחרות בבונדסליגה.