דקות ארוכות של חוסר ודאות ואלף דעות עפות לאוויר, כולם צודקים, כולם טועים, כולם אשמים והכל נכון. ויכוחים על ויכוחים. הרים של מילים. מה שקרה אמש בבלומפילד מתיישב על התחום האפור שבין חוק למוסר, אסור למותר, בין אהדה ואהבה לכעס ושנאה ועצבים. קו דקיק עובר כחוט השני בין הטקס לזכרו של ניצן שירזי, דרך יום השנה לרצח רבין ועד לאירוע המכוער ביותר בשנים האחרונות בספורט הישראלי. החלום ושברו, שוב קיבלנו מראה אמיתית, אגרוף כן ומשתיק לאנשים שאנחנו, לעם הזה, לעולם הספורט שאנחנו אוהבים וחיים ונושמים אותו ממיכל חמצן. אמש הוא התרוקן. נחנקנו.
פעל לפי החוקה - וטעה. ריינשרייבר (אלן שיבר)
אשם: הגפרור שהצית להבות
ערן זהבי. כן, הוא הקורבן. כן, הוא חטף מכות. לא, אסור היה לו להחזיר. מה רציתם שיעשה, שישכב על הדשא וייתן לאוהד להכנס בו? אם זה הייתם אתם, כבר מזמן הייתם מפוצצים אותו. אבל זה לא אתם, זה ערן זהבי, ודינו של ערן זהבי, המשמש דמות להערצה, אהדה, שמקבלת משכורת עתק, חייב להיות שונה. כי חלאס עם ההתגרות המיותרת בקהל, כי זה היה צפוי, שהוא יבקיע, יעשה פיו פיו והקהל של הפועל יזעם. כי הוא הכניס קיסמים למדורה שגברה ויצאה משליטה. יש לזהבי אחריות, גם אם היא מינורית ומי שמתעסק בלילה באש, לא קם בבוקר יבש.
ועדיין, חלקו באירוע קטן. הוא ספג את הצהוב המגיע לו (אסור להתגרות בקהל היריבה) ובכך שילם את המחיר האישי שלו על מעשיו. הפיו פיו לקהל הצהוב, כסימן מזהה של זהבי, הוא לגיטימי. כשהוא בא להתריס נגד אוהדי הפועל (ולא משנה כמה הם קיללו אותו), הוא לא.
אשם: הפושע
דין תקיפה סתם - סעיף 379 לחוק העונשין: ״התוקף שלא כדין את חברו, דינו - מאסר שנתיים...״ לטמטום אין גבול וחבל שאין גם גדר הפרדה.
אשם: השופט
זה היה הדרבי הראשון של ריינשרייבר וכנראה גם האחרון. על פי החוקים, ריינשרייבר עשה את המוטל עליו. הצהוב לזהבי אחרי השער - חוקי. האדום לזהבי אחרי שאוהד תקף אותו והוא החזיר - חוקי. מעבר לחוקת הכדורגל, יש חוק בישראל ועל פיו אם זהבי הותקף ויכול היה לברוח, הוא היה חייב לעשות זאת. מכיוון שלא עשה זאת, ההרחקה חוקית. היא מעצבנת נורא, מתסכלת וטפשית, אבל חוקית.
איפה הטעויות?
מיד לאחר שפרץ אותו אוהד ואיים על ביטחונו של זהבי, ריינשרייבר היה חייב לעצור את המשחק ולהוריד את השחקנים לחדר ההלבשה. מה ההבדל בין פריצת אוהד הפועל לפריצת אוהדי מכבי? בטחון השחקנים הופרע, אין טעם בהמשך קיום הדרבי.
מעבר לכל, נכון שיש חוקה, אבל חובה להפעיל שיקול דעת. זה משחק רותח, מלא ביצרים ואמוציות. הכרטיס האדום היה יותר מתריס מהפיו פיו של זהבי. ריינשרייבר אחראי למהומה על כר הדשא והיה יכול למנוע אותה. שחקן חוטף מכות במגרש, מחזיר ובסופו של דבר הקבוצה של המכה מרוויחה. זה אבסורד. וזה בעיקר שיעור רע בטיפול באלימות. אסור היה להוציא אדום לזהבי.
יכול היה לוותר על הפרובוקציה. זהבי (אלן שיבר)
אשם: האפאתי
13 שניות הם עמדו והסתכלו על השואו. יש שערים שנכבשו בפחות זמן מזה, יש בניינים שקרסו בפחות זמן מזה, אימפריות נפלו. יאללה מכות. חסרה רק בירה ושולחן הימורים. כמעט 14 אלף איש ראו אוהד מכה את זהבי ולא היה אף מאבטח אחד בסדום שיגיב במהירות הראויה. זה היה איטי, מגושם ופתטי. זה מחדל ברמה הגבוהה ביותר. דווקא במשחק כזה, מערך האבטחה צריך להיות תחת נוהל פיגוע כל הזמן. כל הזמן. האירוע הכי נפיץ בספורט הישראלי זכה למערך הגנה כושל. יום אחד לפני ה-4 בנובמבר. מזכיר משהו?
אשם: האימפוטנט
שרת הספורט, המנהלת, ההתאחדות. הופתעתם ממה שקרה (חוץ מהגול של הפועל)? הליגות בישראל, מהנמוכה ועד הבכירה רוויות באלימות ומעולם לא ניתן עונש קשה, שפוגע באמת. מאמנים מקללים, דוברת מרביצה לאוהד, אשת בעלים מכה עיתונאית, קבוצה עושה טקס לכבוד אדם המואשם בבגידה, חצי ליגה בבית הדין, החצי השני לא נתפס עדיין. אף אחד לא רוצה להיות השריף של העיירה הפרועה הזו. כולם רוצים כיסא מרופד במסיבות קוקטיילים בניחוח אופ״א, אף אחד לא מעז לשלוף אקדח. פה זו ארץ ישראל, יא סלאח. גם דוד המלך לכלך את רגליו בבוץ. אם המושכים בחוטים לא ינעצו שיניים, לא נגיע לפתרון. לעולם.
לכלא. האוהד שמכה את זהבי (אלן שיבר)
אשם: התמים
בקיץ האחרון מדינת ישראל עברה אירוע טראומתי שזכה לכינוי ״צוק איתן״. מחקרים הוכיחו כי מדינה העסוקה בלחימה רציפה, דינה יהיה שהאלימות תחלחל לכל השכבות בווליום גבוה. גם אם הלחימה היתה מחוץ לגבולותינו, אנחנו צריכים לשאת אותה ואת תוצאותיה. האלימות במגרשים היתה צפויה. הזעם משתולל ברחובות ורק מחפש סדק קטן לפרוץ דרכו. אנשים, גם אם הם לא חשים בכך ביום-יום, טעונים בכעס, בשנאה, בעצב וסופו של כל מטען להתפוצץ. ואז מגיע הדרבי.
בישראל יודעים לעמוד נהדר על ההר ולגלגל מטה אלפי כדורי שלג, אבל אין אף אחד שמסוגל לעצור. לא עמדה אישיות ציבורית אחת מול המצלמות וביקשה להרגיע, להוריד הילוך, לפייס. לא ברמה המדינית, ולא במיקרו-קוסמוס של עולם הכדורגל שלנו. הלחצים שלנו הם הדלק שלהם.
אבל בסוף היום, זה אנחנו שאשמים. זה לא זהבי ולא ריינשרייבר, זו לא האבטחה ולא האוהד. זו התרבות המגעילה שנוצרה כאן, חסרת הכבוד, המזלזלת, המתנשאת. זה לא רק בספורט, זה בכל התחומים. אלו חברי כנסת שעסוקים בעשייה לביתם וכיסם, זו הנהיגה המכוערת בכביש וההתנהגות הבהמתית ברחוב. אנחנו יורקים על כל העולם ומתפלאים כשאנחנו נרטבים. התרבות העברית, היהודית, הישראלית נמצאת היום בשפל המדרגה, והדרבי שפוצץ ישכח מחר, הענישה תתאדה, בדיוק כמו שנעלמה דרכו של ראש ממשלה שנרצח. לאויבינו אין עבודה קשה, זו מדינה שאיבדה את דעתה, שמכוונת אקדח לראשה ויורה. פיו פיו.
לא לסגור, אבל כן לפרק ולבנות מחדש (אלן שיבר)