הנשמה של הקבוצה: לא יהיה עוד גוסטבו בוקולי

גוסטבו בוקולי לא היה סתם שחקן גדול, הוא היה מודל לחיקוי. הברזילאי של חיפה המציא עצמו מחדש בכל שנה, שילב לחימה בלתי מתפשרת על המגרש עם חיוך שפשוט אי אפשר להתעלם ממנו ולימד את כולנו שיעור במקצוענות. כזה ספורטאי, כבר לא יהיה כאן יותר

יזהר קישון
יזהר קישון  24.06.15 - 20:48
תחילת כתבה

"כשאהיה גדול אני רוצה להיות גוסטבו בוקולי", צייץ דקל קינן בשלהי אוגוסט 2013, ובעצם אמר (או כתב) בגלוי את מה שכל אבא צריך להגיד לבנו שעולה לראשונה למגרש כדורגל, וכל מאמן צריך לומר לשחקניו באימון הבכורה. לאנשים כאלה - שכולם שואפים להיות כמוהם - קוראים מודל לחיקוי. אבל יש לתופעה הזו גם שם נוסף: גוסטבו בוקולי.

בוקולי היה כזה, כי הוא אף פעם לא היה שבע. תמיד רצה עוד. כשהיה מהיר והטכניקה נשפכה לו מהרגליים, הוא כבש ובישל בלי שום בעיה וסחף את מכבי חיפה לעונות בלתי נשכחות. כשכבר לא היה מספיק מהיר כדי לשרוף את האגף, הוסט למרכז – רק כדי להמציא את עצמו מחדש ולהיות חלק מתארים נוספים בירוק. היו רגעים, ואפשר להתעלם ממספר משחקים חלשים בשלהי הסיום, שהיה נראה כאילו בוקולי נולד להיות קשר אחורי - וכל זה כשרק שנה-שנתיים לפני כן - לכולם היה ברור שהוא הקיצוני-ימני הכי טוב בליגה, ובפער עצום.

הסיבה פשוטה: בוקולי נולד להיות כדורגלן. שחקן כדורגל אמיתי, משקיען, מקצוען. לא כזה שעולה למגרש כדי לסמן 'וי', לא כזה שבחר במקצוע הזה בגלל הכסף הרב, אור הזרקורים, התהילה ובונוסים נוספים – אלא כזה שעולה למגרש כדי לשרוף את הדשא, ולא במרכאות. לטרוף את היריב. להילחם על כל כדור. להזיע, לדמם, להיפצע. כזה שיודע לשלב בין טכניקה נדירה – ויש כאלה שכבר שכחו עד כמה הוא היה כזה – לבין לחימה ללא פשרות, בכל מסגרת, ולא משנה מה התוצאה.

"גוסטבו בוקולי, אתה הנשמה של הקבוצה,
אני אוהב אותך,
גוסטבו בוקולי עולה, עולה,
אז תילחם עד ש.. תזיע החולצה הירוקה.."


במשך שנים רבות, השורה הראשונה של שיר האוהדים שלו, הייתה מדויקת יותר מכל שורה אחרת בכל שיר אוהדים. גוסטבו בוקולי היה הנשמה של הקבוצה. הלב. המנוע. זה לא התבטא תמיד בשערים או בישולים, אבל גליץ' כזה או אחר, אגרוף מונף לקהל כמו שרק הוא יודע – היו האות לחברים להתעורר. מעין סימן בלתי מוסכם שמעלים הילוך. הרגשה כאילו בוקולי אמר שעוברים למצב לחימה, עד שתזיע החולצה הירוקה.

אבל הלוחם הזה, הוא גם החייכן הכי גדול שיש.

אם בצד המקצועי הקשר הברזילאי עבר מהפך משחקן אגף מהיר, טכני, תזזיתי ולעיתים בלתי ניתן לעצירה – לכזה שהתפקיד שלו הוא לעצור בדיוק שחקנים מסוג כזה, אופיו לא היה זקוק לשום שינוי, כי בלאו הכי היה בו תמיד משהו דו-משמעי, מסקרן. אחר. לצד כל הלחימה הבלתי מתפשרת, התחרותיות והרצון לנצח, יש לבוקולי חיוך ענק ומדבק. משהו על גבול הילדותי-לא ילדותי, אבל כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. כזה שמזכיר לך, ולפעמים צריך את התזכורת הזו, שזה רק ספורט. רק כדורגל. כזה שיודע להוציא הודעת התנצלות פומבית בפייסבוק לכל אוהדי הקבוצה רגע אחרי שהוא מורחק מול בית"ר ירושלים, ופשוט אי אפשר לכעוס עליו, כי הוא בוקולי. הברזילאי החמוד עם החיוך הכובש.

בגיל 37 ו-3 חודשים, בוקולי החליט לפרוש. כשהוא ייפרד רשמית, במכתב, מסיבת עיתונאים או בכל דרך אחרת הוא יחייך. אבל גם יבכה. והאמת? כולנו צריכים לחייך ששחקן כזה שיחק בליגה שלנו, אבל גם לבכות שספורטאי כזה כבר לא ישחק פה יותר.