יום ראשון שעבר בערב, עם סיום המשחק של בית"ר מול סכנין, ביקשתי מיונתן לכבות את הטלוויזיה ולהיכנס למיטה. "אתה לא מחליט עליי", הוא אמר. ברקע התקיימו ראיונות הסיום של המפגש המשמים. "לא יודע איך לא נרדמת מהמשחק", לחשתי לעברו, "וכן, אני כן מחליט עליך. לפחות בינתיים". מיד כשסיימתי להבהיר לחוצפן הקטן את גבולות הגזרה התפניתי לשמוע את יוסי בניון.
הקשר עמד מול המצלמה והצהיר שבקרוב מאוד תתקבל החלטה לגבי עתידו. בניון גם אמר שהוא לא אחראי על השמועות שיוצאות לגבי עתידו המקצועי. מהדברים האלה ניתן היה להבין בקלות כי למרות הכותרות על ההסכם בין בעל הבית לבעל הדעה (שהאחרון יפרוש בתום העונה ויתמנה למנהל המקצועי של בית"ר), הקשר כלל לא רוצה לפרוש. אחרת למה בניון צריך לחכות עם ההכרזה? בטח אם היא כבר בוצעה על ידי משה חוגג קבל עם ועולם.
להזכירכם, חוגג הכריז כבר מזמן שהשחקן יהיה מנהל מקצועי בעונה הבאה ואם בסופו של דבר הוא לא יפרוש בתום העונה, הוא לא ישאיר אותו במועדון. ואם נלך עם זה צעד אחד קדימה, הרי שבניון היה רוצה להמשיך לשחק בבית"ר, אבל נכפה עליו להחליט בין שתי אופציות גרועות מבחינתו: לפרוש או לעבור לשחק בעוד מועדון. אז הוא מתלבט, בוחן ובודק.
אתמול, מיד עם תום המשחק הדרמטי מול הפועל תל אביב והניצחון החשוב של הצהובים שהשאיר אותם בליגה, בניון פרץ בבכי והבהיר שההחלטה התקבלה. הוא הבהיר כמה קשה לו הרגע הזה. הוא הבהיר שהוא היה רוצה להמשיך לשחק. בבית"ר! ובמילים פשוטות: בניון אומנם לא בן שש כמו יונתן, אבל חוגג החליט עליו. וזה קשה לו. מאוד! עד היום הוא היה אדון לעצמו. אחד שלא נכנע לכל הלחצים ומושפע מכל ההמלצות.
חוגג לא כיוון אקדח לרכה של בניון, הוא לחץ על ההדק. אני לא מכיר מקרה בו בעל בית מכריח שחקן לפרוש כבר בתחילת העונה. הרי אם הוא יככב, יהיה כשיר ויתאים מקצועית לעוד שנה? מה אז? נהוג לסגור עם שחקן שרוצים בשירותיו גם אחרי הפרישה, כי ביום שהוא יפסיק לשחק הוא יקבל תפקיד מסוים במערכת, אבל לא להתנות את התפקיד הזה בפרישה מידית.
הקשר נמצא בכושר טוב. הוא נייד, הוא רואה משחק רמה אחת מעל כולם, הוא כשיר פיזית והוא נכס בחדר הלבשה. במצב כזה אין סיבה שלא ישאירו אותו בקבוצה, גם אם זה אומר שהוא ישחק כל משחק רק חצי שעה. קוראים לזה עונת פרישה. עונה בה ייפרד יפה מהקהל הישראלי, מהקבוצות ומהאהבה הגדולה שלו – המשחק.
יכול וצריך להמשיך. בניון (אלן שיבר)
לדעתי, חוגג לא נותן לו את זה. גרוע מכך: הוא לוקח לו את זה בכוח. אז בניון בוכה. הוא מתחיל לעכל את היום שאחרי. פתאום אין לו ברירה, פתאום זה נגמר. בעל הבית של בית"ר עדיין צעיר, ואני לאו דווקא מתכוון לגיל הביולוגי. הטעויות שהוא עושה קשורות בעיניי לחוסר ניסיון, דבר שירכוש אם יישאר כאן מספיק זמן. בינתיים הוא, בניון ואנחנו משלמים ונשלם ביוקר.
בניון לא יכול להיכנס לנעלי המנהל המקצועי ככה ישר בלי שום חפיפה. כלומר הוא יכול, אבל אז בית"ר והוא שוב ישלמו מחיר יקר. צריך להבין, ההבדל בין שחקן למנג'ר הוא עצום. איציק קורנפיין ואלי אוחנה למשל, יכולים לספר לחוגג על הפער הזה. הם בטח היו אומרים לו שהכי נכון יהיה מבחינת המועדון להכשיר את בניון לאט ובטוח. שבעונה הבאה, במקביל להיותו שחקן, צריך להצמיד אותו לאוחנה, למאמן ולשאר אנשי המקצוע בתחום. שישחק וילמד. ילמד את השוק, ילמד את המערכת, ילמד את הסוכנים, ילמד את התהליכים, והכי חשוב ילמד אם זה מתאים לו.
אגב, במצב כזה גם חוגג ילמד בינתיים אם זה האיש שהוא רוצה לתפקיד החשוב כל כך. אבל למה ללמוד אם אפשר להמר? למה לקטוע לכוכב את סוף הקריירה אם אפשר לרוץ קדימה? למה? ככה. כי הוא החליט עלינו ועל בניון. בדיוק כמו שהוא יחליט למנהל המקצועי החדש את מי למנות כמאמן בית"ר.
נגמר בדמעות (אלן שיבר)