$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

ילד. כדור. מגרש: פרידה מיוסי בניון השחקן

כל מי שקרא ליוסי בניון לפרוש סירב להבין שהוא מקשיב רק ללב שלו, שרצה להישאר על המגרש. לא משנים המדים, לא משנה הקהל, לא חשוב מה יגידו וכמה יבקרו, הוא עדיין אהב לשחק כדורגל יותר מכל דבר אחר ומי אנחנו שנגיד לו לכבות את האור וללכת. טור דעה

אורי דגון
אורי דגון  04.05.19 - 15:13

כשיוסי בניון צעד לכיוון היציאה מאנפילד, בלילה קריר של נובמבר 2007, אחרי שלושה שערים ושני בישולים בקונצרט נגד בשיקטאש שהסתיים ב-0:8 ובעליה לשמינית גמר ליגת האלופות, הוא היה צריך לחלוף על פני המיקס-זון, שבו אורבת התקשורת לשחקנים.

העיתונאים היו עסוקים עם סטיבן ג'רארד, אבל כשהישראלי חלף על פניהם באיטיות, הסתובבו אליו כולם, כאילו בתנועה מתואמת. ג'רארד הבין מייד שתפקידו הסתיים ואמר לחבורה עם העטים והמיקרופונים: "זה האיש שאתם צריכים לראיין, הוא הגיבור. כמה קלאס היה לו הערב".

בניון נעצר והתמסר לכל שאלה בלילה שכזה. עמדתי שם עם העיתונאים ותשובה אחת של יוסי אולי סיכמה עבורי את המורשת שלו. "זה לא כזה מקצוע מסובך כדורגל, לעלות על הדשא ולעשות את מה שאתה הכי אוהב. נהניתי היום וגם הלך לי לא רע".

וזו, כנראה, התשובה לכל השאלות שסבבו אותו לאורך השנים: הנסיעה לאייאקס וההתקפלות המהירה לישראל, עזיבת ליברפול כשהוא בשיא ההצלחה, החזרה לארץ למרות האזהרות, ההגעה והעזיבה שוברת הלב את מכבי חיפה, התקופה הנוראית עם אלי טביב בבית"ר, המעבר למכבי פ"ת והחזרה לטדי.

וכל מי שקרא לו לפרוש, אלה שצעקו יאללה הביתה, או שמתוך אהדתם אליו התחננו שיירד מהדשא כי זהו, כי די. קהל ותקשורת שטענו שהוא מבייש את כל מה שהשיג, סירבו להבין או פשוט לא הבינו שבניון מקשיב רק ללב שלו. והלב פעם בחוזקה ורצה להישאר על המגרש, לא משנים המדים, לא משנה הקהל, לא חשוב מה יגידו וכמה יבקרו, הוא עדיין אהב לשחק כדורגל יותר מכל דבר אחר ומי אנחנו שנגיד לו לכבות את האור וללכת.

הרגעים שנתפסו כילדותיים נולדו מאותו מקום של אהבת המשחק -  כמו הסירוב לצאת מהמגרש כשאלי כהן החליט להחליף אותו, או כשבחר ללכת מליברפול בגלל שרפא בניטז לא נתן לו מספיק דקות לדעתו, או כשרוני לוי חשב שהוא לא מחויב לקבוצה עד שהבין מי צריך לקבל את המפתחות וזה נגמר בגביע, או כשאלי טביב מנע ממנו לדרוך על הדשא ושלח אותו לקבוצה כמעט בלי קהל רק כדי לשחק כדורגל.

התחנות, המעברים, האמוציות, הריבים, ההיעלבויות, הטעויות, הדמעות, הכעסים, השמחה, הטירוף והאושר, כולם נבעו מדבר אחד בלבד: האהבה והתשוקה לכדור. ובאותו לילה בלתי נשכח ב-6 בנובמבר 2007 באנפילד, שם באותם רגעים הוא היה ילד, כדור ושער. למעשה שלושה שערים.