1. "כל קיץ קורה דבר מה". את השורה הזאת, שכתב פעם נתן יונתן, אני לא מצליח להוציא מהראש כשאני חושב על עונת המלפפונים הישראלית. בכל קיץ ישראלי (בכדורגל, אבל לא רק) תמיד קורים דברים. יש התרחשות, יש תחושה שמשהו גדול עומד לקרות. אבל האמת היא שהמציאות בליגת העל, הוכיחה לא פעם שהדבר הכי בולט בקיץ הישראלי דווקא התעתוע שלו. עונת המלפפונים ועונת המשחקים הן לא תמיד דברים שמשיקים; אם כבר, הם שני קווים מקבילים שמתקשים להיפגש. בעונת המלפפונים כולנו שחקני "פנטזי", תרתי משמע. חיים מוולקאם לוולקאם, בוודאי היום כשכל עט שחותמת על חוזה במשרד עורכי דין בתל אביב הופכת תוך שניות ספורות לפוסט באינסטגרם הקרוב לביתך. אלא שהמציאות היא, תמיד, יותר מורכבת. עקשנית ולא משתנה כל כך מהר.
אכן, מכבי תל אביב חורקת. הקמפיין האירופי החלש של הצהובים שם בפרופורציה את האליפות הדורסנית והקלילה שהיתה לצהובים בשנה שעברה. אין קלישאה מאוסה יותר מלהגיד ש"הליגה חלשה", אבל אין ספק שבמקביל לכבוד (הראוי) שקיבלו הצהובים על מה שעשו על הדשא, ועל כל השיאים הסטטיסטיים ששברו, יכול להיות שהיה בכל הקיץ גם מרכיב של תעופה עצמית. תחושה שמישהו שם שכח שאחרי ככלות הכל (והתמונה), זו היתה בסך הכל אליפות בישראל. דבר שראינו קבוצות מוגבלות בהרבה מצליחות לעשות בעבר.
ואחרי כל מה שאמרתי, מבט קצר ונטול הייפ על הסגלים מראה שלמכבי, עדיין, קיים יתרון מובנה על כל יתר הקבוצות בליגה. נהוג לומר על שחקני רכש משמעותיים, שהם "שוברי שוויון": מייחסים זאת לעלי מוחמד בבית"ר, או צ'ארון שרי במכבי חיפה. והם אכן שחקנים מוכשרים, אבל קשה לשבור שוויון כשאין שוויון מלכתחילה. למכבי ת"א, עדיין, יש שני יתרונות בולטים שעדיין לא ראיתי קבוצה שמאתגרת אותה בהם: עומק, וחיבור. זה היה לב הכוח של מכבי בעונה שעברה, וזה יהיה גם בעונה החולפת. סטטיסטית העונה תתחיל כשלכל הקבוצות יש אפס נקודות. מהותית, העונה בכדורגל הישראלי מתחילה כשמכבי ראשונה בפער של חמש-שש נקודות. מי שתרצה לנשל אותה מהתואר שלה, תצטרך להיות טובה בהרבה מהרגיל כדי לייצר כאן מאבק על תואר האליפות.
יהיה קשה לנשל אותם (דני מרון)
2. אבל אם יש דבר אחד שבכל זאת השתנה, זו חזרתה של בית"ר ירושלים למאבק הגדול. אפילו ברמת עונת המלפפונים, זה לא קרה כבר המון שנים. ככל הנראה מאז התבוסה של ארקדי גאידמק בבחירות לעיריית ירושלים. יותר מעשור שבית"ר נתפסה כמועדון עם שם גדול מהעבר, אבל עם מעט אספירציות בהווה. השתרכה מאחור, דשדשה גם כשסיימה בפלייאוף העליון ואפילו כשתפסה כרטיס לאירופה. קרדיט אחד צריך לתת למשה חוגג: העובדה שכולנו מדברים על בית"ר כפוטנציאל לצמרת הגבוהה. גם אם ההימור על מיכאל אוחנה נראה עכשיו ככזה שלא הצליח, יש תחושה שבירושלים קורה משהו מעניין. משהו שבאמת שווה לראות על הדשא. קשה להאמין שזה יסתיים באליפות, אבל גם מועדון לא בונים בשנה אחת.
נדמה, שאפשר להתחיל בצעד הראשון: אחרי שנים שבהם במשחקי הצמרת הגדולים, בעיקר נגד מכבי ת"א והפועל ב"ש, זה היה "קליר קאט" די מוחץ. בית"ר ידעה לעשות רושם על הקבוצות הבינוניות, אבל לא הצליחה להוכיח משהו נגד קבוצה גדולה. ביום ראשון, תגיע קבוצה גדולה לטדי. קבוצה שבית"ר לא ניצחה (במסגרת שאינה גביע הטוטו) מאז אפריל 2013 (כמעט שש וחצי שנים!). הרי לכם מבחן ראשון לשאלה "האם ההייפ מוצדק", האם היא יכולה לעמוד מול כל קבוצה שללא עוררין היא קבוצה חזקה ויציבה, עם מאמן טוב וסגל שחקנים לא רע בכלל, ולהצליח להשיג ניצחון היכן שהכסף מדבר. אם תעשה זאת, אפשר יהיה להגיד שבית"ר חזרה, באמת, לשחות בבריכה של הגדולים.
וארן. בית"ר חזרה? (אלן שיבר)
3. זו לא היתה שנה קלה למאמנים הישראליים. 35 אנשים שונים עמדו על הקווים ב-14 קבוצות ליגת העל בעונה החולפת. בני סכנין (זוכרים אותה, אגב?) החליפה שישה בעונה אחת בלבד. מה שהחזיר את הדיבור על "מעמד המאמן". אבל באופן אבסורדי, דווקא ליגת העל בשנים האחרונות מוכיחה שוב ושוב את חשיבותו של התפקיד הזה: במכבי ובבאר שבע, בנתניה ובבני יהודה, נדמה שהנכס היציב ביותר, זה שלא משתנה בקלות ועף לכל עבר, הוא דווקא האיש על הקווים, זה שמצליח לבנות מחדש קבוצות למרות הדינמיקה המשוגעת של חלון ההעברות ומחירי השחקנים המאמירים. כפי שאמרה הפרסומת הישנה, תכניסו את זה טוב טוב לאוזניים: האמון במאמנים עובד.
ואת הלקח, צריכות ללמוד קבוצות הדרג השני והשלישי. כבר הוכח שמאמנים שמקבלים הזדמנות לבנות את מה שהם מאמינים בו, מסוגלים להצליח. גם בתקציב נמוך, גם בתנאים לא פשוטים. ובהנחה שבליגה הזו קשה מאוד לרדת (מ.ס. אשדוד, למשל, התאמצה מאוד להיפרד מליגת העל בעונה שעברה, אבל ניצחה משחק וחצי והיא עדיין איתנו), המבחן השנה יהיה האם הקבוצות יצליחו לקחת צעד אחורה ולהירגע. אין סכנה אמיתית למעמדם של בכר או איביץ', אבוקסיס או דראפיץ' וברדה.
אבל גם רוני לוי שחזר העונה, אורי גוטמן שהצטרף, אופיר חיים וחיים סילבס, קורצקי ומסאיי דגו יכולים - וצריכים - לקבל קצת יותר אוויר. להתעלם קצת מרעשי הרקע, מהשמועות ומהמאמנים היושבים בחוץ שינסו לדחוף את עצמם פנימה ואת המאמנים הקיימים החוצה. הכדורגל הישראלי הוכיח בשנים האחרונות את עצמו ככזה שמתגמל מאמנים חזקים. עכשיו נשאלת השאלה, האם גם ההנהלות של קבוצות הכדורגל הישראלי יעשו את אותו הדבר.
דגו. תנו לו זמן (מאור אלקסלסי)