מיום שאת הלכת / הכל נהיה אפור / אפילו כל השירים / נמוגו לי כחלום / אבל נותרו לי זכרונות / על אהבה שאיננה עוד
נכון, המדינה סגורה כמעט לגמרי, הבורסה נופלת, אין לימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות ונטפליקס לא עומדים בקצב. אבל מה זה לעומת ביטול הספורט - ובעיקר הכדורגל? מה אמורים לעשות המכורים לענף? את הפצצה הראשונה ספג ציבור המהמרים, כמובן - אותם שבורים שיושבים בתחנות טוטו אפלות על צלחות פול מזיעות ומעיפים את הקצבה של הביטוח הלאומי על משחק צמרת בליגה הגרמנית השנייה, פינת קרב תחתית בין עפולה לאשקלון בלאומית. אבל הם לא לבד, כולנו באותה סירה.
עד כמה המצב מזעזע? בטח תשמחו לשמוע שבדרבי הגדול של ניירובי, קניה, ניירובי סיטי סטארס ניצחו 0:1 את ניירובי סטימה משער דרמטי בדקה ה-89. כמו כן, נראה שהליגה ההונגרית מתקיימת כסדרה. מרתק, אין מה לומר. בהיעדר כדורגל קבוצות הווטסאפ ושיחות הסלון עמוסות בשני סוגי שיח, ושניהם מתישים במיוחד:
הראשון - בהלה חסרת פרופורציות מצד אחד בשילוב תכנים אמינים סטייל "רופא שעובד 39 שעות ביום באיכילוב פרסם את הפוסט המרגיע הבא" מהצד השני; והסוג השני - דיון בלתי נגמר בתפקוד השלטונות - היסטריים או לא, מוכנים או לא, שערורייה או לא. עם יד על הלב, לא עדיף לצפות יממה שלמה בשידורים חוזרים של ה-0:0 בלי מצבים בין בני יהודה לחדרה מהמחזור התשיעי?
פתאום, ביום אחד באמצע מרץ, הקורונה הרגה את הכדורגל. מה שהתחיל עם דחיית משחקים בליגה הגדולה היחידה שמעניינת באמת באירופה העונה - האיטלקית, שחווה לראשונה מאז ימי טיטוס מאבק משולש על האליפות - הפך לביטול משחקים גורף בכל הליגות החזקות של היבשת. נכון, הליגה הרוסית ממשיכה לשחק ובליגה המקסיקנית היה 0:4 מהדהד של מונרקס מורליה על קוורטארו, אבל בהנחה שאתם לא אייל לחמן, זה בוודאות לא מעניין אתכם.
געגועים ל-0:0 (ניר קידר)
יותר מהכל, ואולי גם בגלל מזג האוויר המבאס, ההשבתה של הכדורגל מזכירה את ינואר 1991. רגע לפני מלחמת המפרץ עוד התקיימו פה משחקים ובשבת, ארבעה ימים וחצי לפני הסקאד הראשון של סדאם חוסיין, הליגה עוד שיחקה כרגיל, לפני שיצאה לפגרה של חודשיים. מאחר שזו הייתה שנה אי זוגית, ובגלל שלא ממש היינו באירופה, אפשר היה להשלים את הליגה בדיוק במבנה הרגיל שלה כפי שתוכנן בקיץ, והיא נגמרה באמצע יוני. כמובן שזה לא יקרה אצלנו השנה - וגם לא בשאר הליגות שהופסקו דרמטית באירופה.
בינתיים חוויות הכדורגל שניתן להסתפק בהן מגיעות דרך הרשת: רונאלדיניו מקפיץ כדור בכלא בפראגוואי ובאנשים עומדים במרפסות ושרים המנוני קבוצות - סרטונים מתוקים שאותם ניתן למצוא בעמודי הפייסבוק שמתעסקים בכדורגל האיטלקי (בנאפולי הביאו גם זמבורות ואבוקות, כי אם צ'ירו לא יבוא לסן פאולו, הסן פאולו יבוא לצ'ירו).
בסופו של דבר, הסיפור של עונת הקורונה הזו תהיה, איך לא, ליברפול. המועדון האנגלי ששבר את השיאים של עצמו העונה - גם על המגרש וגם בלוזריות, הולך, על פי השמועות כמובן, לאבד את האליפות שהובטחה כבר בסוכות. באנגליה עפו לפני שבוע על ליברפול שהיא הקבוצה הראשונה בחמש הליגות הבכירות שהגיעה ל-82 נקודות אחרי 29 מחזורים, וזה הזכיר למומחי הנאחס את התעופה בתקשורת האנגלית על ליברפול בעונה שעברה, עת היא הובילה ב-7 נקודות על מנצ'סטר סיטי - הם קבעו שהיא צריכה לנצח "רק עוד חמישה משחקים כדי להחזיר את האליפות למרסיסייד".
איך זה נגמר בסוף, אתם כבר יודעים. אם החבר'ה של יורגן קלופ יצליחו לאבד את האליפות בגלל הקורונה זו עלולה להיות טרגדיה ספורטיבית חסרת תקדים שיכולה להעיר את השדים האפלים ביותר שהכדורגל האנגלי כבר השאיר מזמן מאחור, ובעיקר לנעול עם פלומבה את התחושה שליברפול לא מצליחה להשתחרר מהקללה של הייזל והילסבורו.