הרכב מנצח: מכבי ת"א שולטת ב-11 של העונה

דומיננטיות של מכבי ת"א (בעיקר חלק האחורי), כמה נציגים של חיפה וגם 9 מחליפים שהיו קרובים. רגע לפני שנשמע הגונג על 19/20 בחרנו את ה-11 של העונה. לא מסכימים? טקבקו

אבישי סלע
אבישי סלע  04.07.20 - 15:32
תחילת כתבה

אפשר לברך על המוגמר: העונה הארוכה בתולדות הכדורגל הישראלי, בטח בעידן המודרני, תגיע לסיומה בשלום. זו אמנם לא היתה "עונה כפולה" בשנות השישים, אבל היא הרגישה כמו חמש שנים לפחות. ההפסקה הכפויה שנפלה על כולנו בגלל התפרצות הקורונה, האריכה את החוויה - ובעיקר יצרה תחושה לאוהד הממוצע שעברנו שתי עונות נפרדות: לפני הקורונה, ואחריה. לפני היה כאן מאבק צמוד על התואר אחרי הרבה שנים, בין שתי קבוצות חזקות - אחרי היתה כאן קבוצה אחת חזקה ודומיננטית, ואחרת שהשתרכה מאחור. לפני סקציה נס ציונה נחשבה ליורדת בטוחה, אחרי? היא קרובה מאי פעם להישארות, ולגדול ההישגים של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות. עונת 2019/20 לעד תיזכר בתור העונה שבה עברנו את השינוי הגדול ביותר, כבני אדם וגם כאוהדים - והנה ניסיון, לא פשוט, לחבר את שני החלקים יחדיו. להתייחס לעונה כפי שצריך, כמכלול, ולבחור את ה-11 של כל העונה.

ראשית, כדאי לתת כבוד לשחקני הספסל - וכיאה לתקופת הקורונה, הספסל הפעם הוא מורחב וכולל תשעה מחליפים - כאלה שראויים לציון על עונה יוצאת דופן, גם אם לא שווה מקום בהרכב הראשון.

איתמר ניצן (בית"ר ירושלים) - אם לא סופרים את טננבאום, שיכול להיחשב לישראלי, הרי שניצן התגלה העונה כשוער הישראלי הטוב בארץ. כאשר מביטים על הוואקום המסוים שיש בין הקורות, יכול להיות שהוא הרוויח הזדמנות להיות גם שוער לאומי. בכל מקרה, מנקודות האור של עיר הבירה העונה.

דולב חזיזה (מכבי חיפה) - האיש שהיה הכי קרוב ל-11. עונת פריצה פנטסטית למי שעד לא מזמן עוד הסתובב בליגה הלאומית, שחקן שכיף לראות וכיף להתאהב בו, הקראש החדש של אוהדי מכבי חיפה. אפילו את הנבחרת, באחד המשחקים החשוכים שלה נגד פולין, הוא הצליח איכשהו להעיר. ממשיך תהליך התקדמות חזק מאוד.

אליאל פרץ (הפועל חדרה) - אם להרבה שחקנים אפשר לתהות על מה ולמה הרוויחו את הכרטיס לאירופה, במקרה שלו בהחלט אפשר להבין. בקבוצה ללא הרבה כוכבים, הוא הפגין עליונות. שחקן שבכל נגיעה בכדור מסוגל לעשות דבר משמעותי, שחקן שמביא נקודות ומשנה משחקים. פספוס מסוים של מכבי ת"א, והאיש ששווה להסתכל עליו בעונה הבאה בוולפסברגר.

גדי קינדה (בית"ר ירושלים/קנזס סיטי) - אלמלא היה עוזב, ואלמלא קורונה היתה נופלת עלינו, יכול מאוד להיות שהיה חלק בנבחרת העונה. עונה אדירה לקשר של בית"ר, עד היום מלך השערים של הקבוצה (אם כי חייבים להודות שהוא הרוויח מן ההפקר) ובעיקר נדמה שסוף סוף מימש את ההבטחה. עוד מישהו שיהיה שווה לשים עליו עין, כשהכדורגל באמת יחזור למסלול.

אבי ריקן (מכבי ת"א) - אם יש גן עדן, ככה הוא נראה: הקשר של מכבי אמנם לא מספק ארומה של שחקן בכיר, אבל עושה כל מה שצריך - בעיקר, להבקיע שערים חשובים. שני שערים ראשונים במשחקי דרבי, ושער ראשון ב"משחק המשחקים" מול מכבי חיפה - תשע נקודות שסללו את הדרך לתואר. האיש והריקוד המוזר עשו השנה התקדמות, והיוו סמל לאליפות הזאת של מכבי - לא מרהיבה, אבל משיגה בדיוק את מה שצריך (וקצת יותר).

איתי שכטר (מכבי ת"א) - הוא הוספד לא מעט, הוא נחשב לשחקן שעברו מאחוריו, אבל איכשהו? הוא עדיין כאן. בלי הרבה מספרים, אבל כן עם חדות וכישרון, ובעיקר מעורבות בעוד קבוצה גדולה. אחד מכוכבי הדאבל של הפועל, הפך בטבעיות מוחלטת לשחקן שמזוהה עם מכבי, ואפילו לא הרגשנו. ראוי לאזכור של כבוד.

עמרי אלטמן (הפועל ת"א) - להפועל היתה עוד עונה בינונית ומטה, אבל חייבים להודות שמה שקרה השנה טוב אצל האדומים, קרה אצל אלטמן. החיבור עם קלינגר, השיפור החד ביכולת בחלק השני של העונה, הצליחו למעשה להשאיר את האדומים בליגה - ולתת להם כרטיס לפלייאוף העליון. לא בטוח אם היא תיזכר לאור האפרוריות שאפיינה את חבריו, אבל זו עונה טובה למס' 7 באדום.

דין דוד (מ.ס. אשדוד) - האשדודים השנה היו סוג של מרענן רשמי, בטח בפלייאוף. הסמל שלהם ללא ספק היה החלוץ, שעד העונה נראה כמו עוד כישרון ישראלי אבוד. אבל העונה, דין דוד פרץ, הבקיע 11 שערים (והיה קרוב לעוד כמה נוספים), ובעיקר סימן את אשדוד: קבוצה שתמיד מחפשת פוטנציאלים, ומנסה להעצים אותן.

רז שטיין (סקציה נס ציונה) - ראוי לאזכור, בעיקר בגלל הקבוצה שלו. סקציה נס ציונה היתה האנדרדוג הכי גדול שעלה לליגת העל בשנים האחרונות, ובכל מקרה (בשעת כתיבת שורות אלה לא ברור אם הסקציה נשארה או ירדה) היא יכלה לאתגר הזה. היא לא היתה "היורדת הבטוחה". שטיין סיפק עונה נהדרת עם תשעה שערים ויופי של כדורגל, שיהיו שווים לו - בכל מקרה - חוזה בליגת העל גם בעונה הבאה.

ועכשיו, להרכב (המערך - יהלום; ארבעה בהגנה, קשר אחורי אחד, שניים באמצע, קשר התקפי ושני חלוצים)

שוער: דניאל טננבאום (מכבי ת"א)
יצא שם רע למספרים. הם תמיד נחשבים למשהו מתמטי, שלא מעיד על היכולת במגרש. אבל יש מקרים, לא רבים, שבהם המספר מספר את הכל. והמספר הוא 8. בסה"כ 8 פעמים הצליח שחקן כדורגל בליגה הישראלית להעביר כדור בין הידיים של דניאל טננבאום, ב-33 משחקים שונים (נכון לשעת כתיבת שורות אלה). טננבאום שהגיע למכבי בכלל כשוער שלישי, והיה אמור להיות גיבוי לאנדראס יאניוטיס (זוכרים אותו?), מהר מאוד תפס את העמדה בין הקורות - והוכיח את עצמו. האיש שעמד - יחד עם חוליית הגנה מוכשרת וקשר אחד בעונת שיא - וצעק לכדורים "You Shall Not Pass!".

מגן ימני: אנדרה ג'ראלדש (מכבי ת"א)
כן, יהיה הרבה ממכבי בחלק הזה של המגרש (ובכלל בהרכב). אחרי שאלי דסה עזב, נוצר וואקום מסוים בעמדת המגן הימני.  למרות העליונות הבלתי נתפסת על הליגה, שרן ייני לא בדיוק השחקן הכי קלאסי במקום הזה, גם מאור קנדיל לא ממש הוכיח את עצמו (שלא לדבר על האפיזודה המוזרה במיוחד עם דור אלו) - אז מכבי החליטה לפקוח עיניים, והביאה חיזוק פורטוגלי מושלם. ג'ראלדש הצליח לשכפל את היכולת של סאבוריט גם לצד השני, והיה החוליה החסרה בפאזל המושלם של ההגנה הצהובה. הוא גם תרם שלושה בישולים העונה, וסיפק חיזוק גם למשחק ההתקפי. עונה טובה מאוד לפורטוגלי, שמקבל את המשבצת גם אצלי.

בלם: ז'איר אמאדור (מכבי ת"א)
כמעט לכל אלופה בעידן המודרני, היה לה בלם זר דומיננטי. אלכסנדר פולוקארוב וסרגיי טרטיאק, מיגל ויטור וקרלוס גארסיה - כולם הוסיפו מנסיונם, ויעילותם, כדי לספק שקט שיאפשר לאלופה לזרוח גם קדימה. ז'איר אמאדור נכנס לנעליים האלה נהדר: הפגין פיזיות אדירה, מוביל את הליגה במסירות מדויקות (2090, כמעט אלף יותר מהבא אחריו, עופרי ארד ממכבי חיפה), סמל לניקיון ההגנתי של הצהובים. ייתכן שבעונה הבאה הוא יעזוב את מכבי, וזה יהיה הפסד לא קטן בשבילה. מרכיב חשוב בקו הגנה שייזכר בהיסטוריה.

בלם: איתן טיבי (מכבי ת"א)
הסיפור של העונה. לא פחות. בשנים האחרונות, היה נדמה שאיתן טיבי - שהיה אחד מבלמי הליגה המצטיינים בשנים האחרונות (אליפות דומיננטית בקרית שמונה, מעבר למכבי ת"א והפיכה לאבן דרך באליפויות הצהובות של עידן ג'ורדי) - קצת נדחק לאחור. בעונה שעברה, ולדימיר איביץ' העדיף עליו לא פעם את שחר פיבן או את שרן ייני. טיבי כמעט ולא שיחק. אבל העונה, כעוף החול, הוא חזר והבהיר למה הוא בלם כל כך איכותי. תוסיפו לזה שלושה שערים, כולל אחד בחצי מספרת (!) בדרבי, שהוא גם משחק אליפות, שאליו הוא מגיע לאחר טרגדיה אישית לא פשוטה. כל המרכיבים לסיפור הוליוודי, במקום שבו הוליווד בד"כ לא מצלמת.

מגן שמאלי: אנריק סאבוריט (מכבי ת"א)
קו ההגנה הזה כולו צהוב. והוא מסתיים במגן הספרדי, שרושם עונה שנייה מוצלחת. מגנים שמאליים תמיד היו חולשה מסוימת של הכדורגל הישראלי, וסאבוריט מספק למכבי את מה שלא יכולה היתה למצוא בבית: מגן קליני, נקי, שעוזר להגנה ותורם להתקפה (אם כי העונה לא כבש, בניגוד לעונה שעברה). היו הרבה ויכוחים לגבי הזר המצטיין של העונה, ויש מועמדים טובים בכל מיני קבוצות, אבל לטעמי סאבוריט הוא הזר המצטיין. כמה משמעותי הוא? שימו לב מה אימוג'י אחד של מטוס בפוסט שפרסם לאחר האליפות, עשה לאוהדי מכבי ת"א. גם הם יודעים שיהיה פה קשה מאוד בלעדיו.

קשר אחורי: דן גלזר (מכבי ת"א)
המילה "סמל" קצת נשחקה מרוב שימוש בכדורגל הישראלי. לרוב, שחקנים המוגדרים "סמלים" בד"כ מאכזבים אחר כך - גורמים לסמל לדהות, להיראות מגוחך. ואחרי כל מה שאמרתי, דן גלזר הוא סמל - סמל למכבי תל אביב החדשה. שמהכרח או מרצון, הצטרכה להסתכל פנימה: אל מה שגדל אצלה בבית, להקפיץ את החומר המקומי לבוגרים ולקוות לטוב. לפחות בעמדה אחת על המגרש, היא הרוויחה בגדול, זו של מס' 6. גלזר היה "המעוז הראשון" - האיש שעצר את רוב ההתקפות, עוד לפני שהן התקרבו בכלל לשער הצהוב. מי שבעונה שעברה עוד שיחק כינור שני יחסית, לדור פרץ - ניצל את ההיעלמות שלו מהבמה, גם בגלל פציעה, כדי להראות את כשרונו וסגולותיו. שחקן העונה, ללא כחל ושרק.

קשר: אייל גולסה (מכבי ת"א)
קצת הספקנו לשכוח, אבל גולסה נחשב פעם להבטחה. מין כוכבן, פרוספקט לעתיד של מכבי חיפה, ילד שקיבל הזדמנות כבר בגיל 17, והיה חלק מקבוצה שהעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות. אלא שההייפ איים להכניע אותו: המעבר המשונה ההוא ללאציו, תקופות ארוכות בהן נדחק לאחור בסביבה התובענית והקשוחה בירוק, וגם המעבר לצד הצהוב לא נראה כמו הברקה גדולה. עד העונה. מהרגע שהוא (יחד עם שחקן נוסף שלא נזכיר את שמו כאן) התאושש מפציעה קשה נוספת, מכבי ת"א הפכה מטובה, אולי טובה מאוד - לבלתי ניתנת לעצירה. השילוב בין היכולת הפיזית, הטאץ' בכדור והיכולת לאיים על השער - כל אלה הפכו את גולסה לנכס צהוב. וכמו ריקן, גם הוא הגיע מתי שהיה חשוב: יש לגולסה ארבעה שערים העונה. מתוכם שניים נגד מכבי חיפה (האירוניה חוגגת), ועוד אחד בלתי נשכח בדרבי. כל מה שצריך, ויותר. 23 אמיתי.

קשר: יובל אשכנזי (מכבי חיפה)
הקורבן האמיתי (במונחים ספורטיביים, כמובן) של נגיף הקורונה. מי שרשם עונה סדירה נפלאה, עם לא מעט שערים יוצאי דופן, זז מהתודעה של כולנו. אשכנזי פרץ כבר בעונה שעברה, במדי בני יהודה, אבל העונה הוא רשם עוד שלב בשדרוג. הוא הגיע למכבי חיפה כשעוד היו סימני שאלה לגביו, אבל ככל שהעונה הסדירה התקדמה - סימני השאלה הלכו ופחתו. אחזקת הכדור המושלמת, היכולת לאיים על השער - שבעה שערים הוא כבש העונה!, ובעיקר התמיכה הבלתי פוסקת בכוח האש הירוק (שעוד יבוא לידי ביטוי בהרכב הזה), הם הסוד. סיפור הסינדרלה הכמעט שחוק של הכדורגל הישראלי, רשם עוד פרק מפואר. עד שבאה הפציעה הארורה, והשפיעה לא רק עליו - גם על הקבוצה בה הוא משחק. כשרואים את מה שחיפה עשתה בלעדיו בפלייאוף, קשה שלא להיזכר בציטוט האלמותי של ג'וני מיטשל: "אתה לא יודע מה יש לך, עוד שזה נעלם".

קשר התקפי: צ'ארון שרי (מכבי חיפה)
אחרי שנים שהכדורגל הישראלי איבד מהסטייל שלו, משהו מזה חזר עם הכוכב ההולנדי. שרי, שכמו כל זר גדול בכדורגל הישראלי אף אחד לא ידע באמת איך לקרוא לו, אמנם לא שמר על יציבות תמיד, אבל היה ונותר הזר המוביל ברמה ההתקפית. תשעה שערים הוא כבש העונה (מקום שני במכבי חיפה אחרי מישהו שעוד יהיה בהרכב הזה), אבל זה מספר יבש יחסית לאיך שהוא כבש את השערים האלה - כמעט ולא היה שער שכבש, שלא היה בו קסם. מבצע אישי יפה נגד בני יהודה, צ'יפ חלומי נגד הפועל כפר סבא, אפילו בפלייאוף העליון החלש שמכבי חיפה הציגה - היתה לו בומבה מרהיבה לחיבורים נגד הפועל ת"א. הכדורגל הישראלי איבד מהסטייל, וצ'ארון שרי הביא קצת משלו מחו"ל. כולנו הרווחנו אחלה היילייטס, חיפה תקווה לקחת את הכישרון שלו גם לעונה הבאה, ואולי גם לבנות משהו יותר יציב מסביבו.

חלוץ: יונתן כהן (מכבי ת"א)
הפריצה שכולם חיכו לה, הגיעה. על יונתן כהן מדברים כבר הרבה שנים כמי שצריך להפוך לכוכב. לא מעט אנשים אפילו השוו אותו לערן זהבי (בואו לא נגזים, כן?) - אבל בכל הכבוד הראוי, זו היתה העונה של החלוץ הצהוב. 11 שערים, 11 בישולים, ובעיקר התעלות לדרגת ה"גו טו גאי" בהתקפה הצהובה. כן, לעתים הוא קצת זז הצידה לטובת שחקן אחר (שאת שמו לא נזכיר כאן), אבל בשורה התחתונה יונתן כהן ייחרט בהיסטוריה של מועדון גדול, כמי שהיתה לו שנה נפלאה. וההמחשה הכי טובה, תגיע מהרגע שכל אוהד מכבי ת"א ייקח באמת מהעונה הזאת: איך במשחק החשוב ביותר, המשחק שלמעשה הכריע את זהות האלופה, הוא היה האיש בשפיץ. בנגיעה אחת, כמו מס' 7 ההוא, שצילו תמיד ירחף עליו ברמה מסוימת. יונתן כהן הבקיע גול של זהבי, כדי לתת למכבי ת"א אליפות. ואת זה, הוא ייקח הרבה מעבר למקום (המוצדק) בנבחרת העונה. אולי גם הרבה מעבר לישראל.

חלוץ: ניקיטה רוקאביצה (מכבי חיפה)
הרומן של החלוץ האוסטרלי עם מכבי חיפה ידע בעיקר מורדות עד עכשיו. העונה הגדולה ההיא בבית"ר ירושלים, פתחה לירוקים את התיאבון - אבל כשהגיעו אל המנה העיקרית, לא היה המון בצלחת. רוקאביצה התקשה להיקלט, עומס הציפיות ממנו איים להכניע אותו. אבל העונה, הוא לא נתן לשום דבר להפריע. הוא פשוט כבש, וכבש, וכבש. הפגין את החדות הנהדרת שלו שוב ושוב מול הגנות חזקות (כולל אפילו אחת לרשת של מכבי ת"א - אחד משמונה שחקנים בכל העונה שהצליחו לעשות את זה), מייצר שערים מחצאי מצבים, מרבעי מצבים. בדרבי או מול בית"ר, בנגיחה או בדחיקה, הוא סיפק עונה שבה נתן כל מה שדרוש מחלוץ: לעשות את העבודה הבסיסית ביותר. מלך השערים של הליגה הוכיח למי שפקפק בו, שהוא עדיין מהחלוצים הזרים הטובים שנחתו כאן, ונראה שגם הוא יחכה לשינוי הגדול באמת שצריך לעבור על חיפה, כדי להניף גם תואר, שיתווסף ליכולת הנהדרת על המגרש.

רוצים חילוף? הצביעו בסקר: מי לדעתכם צריך לעלות מהספסל?