(למצולמים בתמונה הראשית אין קשר לנאמר בטור)
זו תקופה בוערת במיוחד. הרחובות מתמלאים שוב, ריח של מחאה גדולה שוב באוויר - תשע שנים מאז "הגל" הקודם. אזרחים מכל שכבות העם לא היו יכולים להתמודד יותר עם האדישות, עם הזלזול, ובעיקר עם התחושה שהשלטון בישראל מרגיש שהכאב שלהם הוא "חארטה". התחושה הזו, בפשטות, היא מה שהוציא את האנשים לרחוב במוצאי שבת. אבל למרות ההתגייסות האדירה, סקשן מסוים באוכלוסיה היה חסר: הספורטאים, בעיקר המובילים שבהם, שנעלמו ונאלמו לאור האמירה החברתית.
בשם הרצון לא לייצר אנטגוניזם, רובם הגדול לא מוכן לדבר - להביע עמדה, לזעוק איזושהי זעקה סביב המאבק. ועזבו רגע את הרגישות החברתית לאחרים - גם אנחנו, לעתים, שותקים כשזה לא נוח לנו. אלא שמה שהספורטאים מפספסים במחאה הנוכחית, זה שהיא עלולה להגיע עד עליהם. הרי, גם הספורט נמצא בסכנה - לפחות כמו אולמות התרבות. מי שרוצה לסגור את זאפה בשלב הנוכחי, עלול להמשיך ולסגור גם את בלומפילד בעונה הבאה. ופתיחת העונה הבאה ללא קהל, ללא סוג של תמיכה שתפצה על אובדן הכנסות, תפגע בכולם: מהמועדונים הגדולים ועד הקטנים, פגיעה חוצת ענפים שעלולה לחסל את הספורט המקצועני בישראל. לא פחות.
ואמני התרבות מתגייסים. לא ניכנס לשמות, כמובן, אבל אפשר לראות את אנשי עולם התרבות, המועדונים, אולמות האירועים יוצאים החוצה ומבהירים: זו הפרנסה שלנו, זה הכסף שלנו, תנו לנו להתפרנס בכבוד. ואם הסכמנו שהסכנה היא אותה סכנה, איך זה שהספורטאים לא משתמשים בכוח שלהם - הכוח שצברו בזכות ועם הרבה מאמץ וכישרון - כדי לזעוק את הזעקה הזאת? להבין שהם חיים בדיוק באותה יורה רותחת, שמצב שבו לא יהיה ספורט בישראל מסכן אותם ישירות - פוגע ביכולת שלהם להתפרנס. לא "לקצץ בשכר הגבוה" (למרות שרק מעטים מהם מקבלים שכר גבוה באמת), ששם אנחנו נמצאים עכשיו אחרי גלי הקיצוצים בכל הקבוצות הגדולות (וכנראה שיהיה עוד אחד בהמשך), אלא ממש לאבד פרנסה. לא רק שלהם, אלא גם של החברים שלהם, העובדים שלצידם - כל מי שעוסק, במישרין או בעקיפין, בכדורגל ובכדורסל הישראלי.
יש מקרים שבהם סולידריות היא לא לוקסוס, אלא הכרח. ההבנה הבסיסית ש"אתמול זה הם ומחר זה אתה", היא לא דיבורים בעלמא, אלא מציאות. הפיטורים הנרחבים במשק הישראלי, ואלה שעוד יבואו, בעקבות התפרצות משבר הקורונה - לא יעצרו שם. אם הספורט הישראלי לא יפתח את שעריו, תרתי משמע, בעונה הבאה, יש סכנה מוחשית שהוא לא יתקיים בכלל. ועל זה, הדמויות המובילות היו צריכות לצאת לרחוב, בדיוק ליד הפועלים הפשוטים. רק דמיינו מה היה קורה אם ערן זהבי היה מדבר. או מאור בוזגלו. או איתי שכטר או כדורסלן בכיר אחר. מה היה קורה אם האנשים האלה, שלא חסרה להם בולטות תקשורתית או מעמד בחברה שלנו, היו יוצאים וקוראים קריאה: אל תשכחו את הספורט.
המדינה בוערת, כדורגלני ישראל באילת (צילום: Amir Levy / Stringer,gettyimages)
ולא חסרות דוגמאות בחו"ל של ספורטאים שהבינו את מקומם. לא, הם לא התיימרו להיות "מתקני עולם", אבל הם כן הבינו שלאמירה שלהם יש ערך. ולא צריך ללכת רחוק עד שחקני ה-NBA, שמרוויחים יותר מהכדורגלנים והכדורסלנים שלנו, אבל נלחמו ברחובות עם "בלאק לייבס מטר". קחו את מרקוס ראשפורד, החלוץ של מנצ'סטר יונייטד, שהחליט לקחת עמדה - ולצאת למען הארוחות החמות בבתי הספר באנגליה. העמדה האמיצה שלקח, למרות שגם לו היה מה להפסיד, שינתה את המציאות בפועל. הזיזה משהו בעולם.
כי ספורטאים במקומות אחרים מבינים שהם היו ברי מזל. שהצליח להם. שהתחבר להם דבר לדבר, שהפך אותם לכוכבים. לאנשים שמרוויחים יפה, שזוכים לכבוד ויקר, לבעלי מעמד בחברה. ודווקא בגלל שהצליח להם, הם צריכים להיות שם בשביל מי שלא שפר עליו מזלו. בשביל אלה שנמצאים בצדדים, שנפלו בדרך. בטח, כשמדובר באנשים שנמצאים בסביבה הקרובה שלהם (בחדר ההלבשה, או בדרך למגרש, או בקהל - כשהיציעים פתוחים). ההבנה הפשוטה, החותכת, שכולנו באותה הסירה. בטח בסערה שמתרגשת עלינו עכשיו.
אל תשכחו את הספורט, אתם, שתרימו טלפון לקבוצה או לספורטאי שיזכה בהישג חסר תקדים. אתם, שתדעו יפה מאוד לקפצץ על הפודיום כשנביא מדליה. אתם, שתשתמשו בספורט לצרכים האישיים והאנוכיים שלכם כשתריחו בחירות בדרך (אהלן, ראש הממשלה). אל תשכחו את הספורט, שהוא לא רק פרנסה לאלפי אנשים - הוא גם סם החיים של מאות אלפי אנשים במדינה הזאת. אל תשכחו את הספורט, כי הוא חשוב לכולנו.
ולא רק השחקנים; גם הבעלים צריכים לצאת החוצה. בעיקר הבעלים המובילים - כאלה שאין להם בעיה להתראיין בכלי התקשורת שהם רוצים. נכון, חלקם דיברו ועוד מדברים; אבל חלקם עדיין נאלמים דום. יעקב שחר צריך לצאת ולדבר; אלונה ברקת צריכה להשמיע את קולה; אפילו מיץ' גולדהאר, שהקבוצה שלו היא "בוטנים" ביחס ליתר עסקיו, ראוי שייצא החוצה וישמיע את קולם של העובדים שלו, שנמצאים בסכנה אמיתית.
כי הספורט, כמו התרבות, הם לא לוקסוס. הם לא משהו ש"אפשר לדאוג לו אחר כך". הוא הכוח, והמשמעות, של ציבור ענק במדינת ישראל - ספורטאים, ומאמנים, ועובדים פשוטים, ואפילו אוהדים - כאלה שהספורט זורם בדמם, והוא האהבה הגדולה של חייהם. גם כותב שורות אלה. הגיע הזמן שהכדורגלנים והכדורסלנים המובילים יבינו את מעמדם, יפנימו שיש להם כוח - וישתמשו בו גם לטובתם, אבל גם לטובת החברים שלהם שלא ממש הצליחו. למען פועלי הבמה של הספורט הישראלי, שמנסים לשרוד בתקופה הזאת. לא כמליצה, לא מן הפה אל החוץ. אשכרה לשרוד.
לקח יוזמה ושינה מציאות. ראשפורד (getty)
היום זה הם, מחר זה עלול להיות אתם (אלן שיבר)