בתוך אי הוודאות: תנו לקבוצות להתנהל

אנחנו חיים במציאות יוצאת דופן. בתוך אירוע כאוטי, רב ממדי שלא ידענו, בתוך האירוע הזה גם הספורט מוצא את עצמו בבעיות ודילמות חדשות, אחת מהם היא ההתמודדות בניהול ספורטיבי באי ודאות ללא היכולת לקבל הכנסות מקהל.

בליגת העל 14 קבוצות, שלכל אחת מהן מודל הפעלה כלכלי שונה וייחודי: ישנם המועדונים החזקים, הנשענים על קהל גדול, הצלחות בניהול ספורטיבי המייצרות הכנסות (אירופה, מכירת שחקנים לחו"ל) ובעלי בית חזקים המסוגלים להזרים סכומי כסף משמעותיים. לצדם, קיימים מועדונים קטנים יותר, לחלקם קהל אוהדים קטן, לחלקם בעלי בית חזקים, לחלקם גם עיריות תומכות.

למעשה, אין מודל הפעלה כלכלי אחד שדומה לשני, לק"ש יש מודל הפעלה שונה מהפועל ת"א, לבני יהודה מודל ששונה ממכבי נתניה. מציאות כלכלית שבה אין הכנסות ממכירות כרטיסים ומנויים היא מציאות שפוגעת בכל הקבוצות - אך בחלקם היא פוגעת יותר.

לדוגמא, בהפועל ת"א האחוז מהמחזור שנשען על הכנסות מקהל גבוה משמעותית מרוב המתחרות. עבורה, המצב הנוכחי הוא סכנה ברורה ומיידית לחורבן מקצועי וספורטיבי. אינני מזלזל בקבוצות אחרות, אך נדמה שאפשר להסכים שעבור קבוצות שבהם הקהל הוא פקטור שולי בהרבה, זהו אירוע שונה.

המדינה הבינה, מעט באיחור את גודל השעה: ללא תמיכה, הענף שמייצר הכנסות (כגון הטוטו) ומשענת כלכלית עבור אלפי מועסקים יהיה על סך קריסה ולכן נרתמה לעזרת הענף והכריזה על רשת הביטחון ובמוקד שלה – 2 עקרונות מרכזיים.

עיקרון ראשון הוא פשוט - הפיצוי יהיה פקטור של הכנסות השנה האחרונה, ככל שיראו המועדונים הכנסה משמעותית גדולה יותר כך יקבלו פיצוי גדול יותר – עיקרון זה בבסיסו הינו לא רק שיוויוני אלא גם מדיד. לעומתו, העיקרון השני מורכב בהרבה: כתנאי לקבלת הכסף יצטרכו המועדונים להוכחת התייעלות כספית ולקצץ בשיעור משמעותי של כ-20% מתקציב ההוצאות עבור צוות מקצועי ושחקנים.

לעיקרון זה יתרון נראותי גדול, שחקני כדורגל הם עובדים בנראות ציבורית משמעותית, הם מנהלים חיים תחת אור הזרקורים ודומה לעיתים שתדמיתם נגזרת מחלומות הציבור על הכנסות עתק, זה אולי נכון לחלקם, אבל לא לכולם ובכל אופן, הדיון על השכר הנאות לכדורגלן לא יוכרע כאן, אבל המדינה חששה מעיקרון הנראות שבו כדורגלן כעובד מוגן על ידי רשת הביטחון יהנה מכסף ציבורי במציאות של מיליון מובטלים.

הבעיה נעוצה בכך שהעיקרון השני סותר את העיקרון הראשון: בעוד שהעיקרון הראשון (קבלת הפיצוי) מבוסס על כלים אנליטיים ברורים, העיקרון השני מבוסס על נראות ציבורית - מה אשמה קבוצה שנהגה באחריות
יחסית בשנת הכדורגל הקודמת ולא הוציאה על שכר שחקנים כפי שהוציאו המתחרות? מדוע היא נדרשת לקיצוץ דומה?

מהפרסומים בתקשורת אני למד לדוגמא שהפועל תל אביב, הפועל באר שבע ובית"ר ירושלים יזכו לסכום דומה בקבלת כספי הפיצויים – אולם העובדה שב"ש ובית"ר נהנו מתקציב שכר שחקנים משמעותית גדול יותר בשנה הקודמת תאפשר להם מסגרת תקציבית גדולה יותר מזו של הפועל ת"א. כן, הפועל ת"א תקבל השנה תקרת שכר שונה לחלוטין מקבוצות אחרות, תקרת השכר מאינה מבוססת על היקפי הכנסות (לזאת אמורה לדאוג הבקרה התקציבית) אלא שהיא מבוססת מבנה ההוצאות בעבר, מי שהוציא יותר בעבר יוכל להוציא יותר גם השנה.

להחלטה זו פגיעה במספר עקרונות מרכזיים:
עיקרון הספורטיביות – אנחנו יודעים שכל מועדון אמור להוציא את מה שהוא יודע, אבל תקרת שכר היא עיקרון אחיד, לא דיפרנציאלי, לכן קביעת מסגרת הוצאות שונה מקבוצה לקבוצה גוזרת למעשה את רוח התחרותיות השנה בליגת העל.

עיקרון היזמות – למועדונים ללא קהל יש עדיין מרחב תמרון גדול להשגת מקורות הכנסה שונים, מהצלחות ספורטיביות, מכירות שחקנים, גיוס ספונסרים, החלפת בעלים ועד ללקיחת הלוואות עתידית, כולם לגיטימיים וכפי שציינתי, ישנה בקרה תקציבית שאמונה על שמירת מסגרת התקציב, כלומר אם מועדון יוכל להשיג הכנסות נוספות השנה, הוא עדיין לא יוכל להוציא יותר מהמסגרת הספציפית שקבעה המדינה, המדינה קבעה למעשה לכל מועדון את הסכום שאותו יוכל להוציא, האם זהו עיקרון מקובל?

עיקרון האי ודאות – בסיטואציית הקורונה, האי ודאות היא השלטת. מישהו יודע להגיד היום שלא היה קהל עד סוף העונה? שתהיה עונה? שהמקורות הנוספים כגון ספונסרים, בעלי הבית והעיריות יוכלו להתקבל ברמת ודאות גבוהה? בתוך מצב של אי ודאות יש לאפשר למועדונים חופש פעולה לקבל החלטות על בסיס מגוון שיקולים רחב, כלומר המדינה מצד אחד מכירה בסיטואציה אך גוזרת מסגרת נוקשה ושונה לכל קבוצה.

עיקרון השקיפות – האם למדינה יש יכולת פיקוח משמעותית לפקח על מסגרת השכר, בעולם של חוזים רב שנתיים, בתקבולים מבוססי ביצועים (איך מחושב מענק אליפות במסגרת התקציב במציאות שרק קבוצה אחת היא האלופה אך לרבות יש מענקי אליפות?)

לסיכום, ההתערבות של המדינה בהגבלות מסגרת התקציב יצרה את הכאוס הנוכחי בענף: קבוצות מיהרו לקצץ בשכר השחקנים, לפטר שחקנים, להיפרד מחוזים בעייתייים (שחקן שעבר פציעה תופס מקום במסגרת התקציב) ולמעשה הכניסה את הענף, המוכה, לסחרחורת אמיתית. עדיין לא מאוחר, לקראת חלון העברות של ינואר, לכנס דיון נוסף בהחלטה זו ולאפשר, תחת פיקוח תקציבי של מוסדות ההתאחדות, לקבוצות לנהל את מסגרת התקציב שלהם לפי השיקולים העסקיים הנכונים.