(צילום התמונה בראש הידיעה: דני מרון, אלן שיבר וברני ארדוב)
רבים וטובים התיישבו ב-13 השנים האחרונות על גבו של הפרא הדרומי והועפו ממנו, כל אחד בתורו. בלי קשר להנפת גביעים וצלחות אליפות, דרכם של מאמני הפועל באר שבע מסתיימת בדרך כלל בשיברון לב.
בעונות שדופות המימיקה והפנטומימה משחקות התקפי. זה מתחיל בפרצופים חמוצים ממרומי יציע ה-VIP, נמשך בנתק בין הבעלים למאמן ונגמר בשפיץ לקרביים. הודעה לעיתונות מבשרת על פרידה מכובדת, בהסכמה הדדית עם הכנה לאיחולי הצלחה. או במילים אחרות - שלום, שלום ואל תבוא לי בחלום.
אליניב ומליקסון, "הדראפיץ' וברדה של ב"ש", ניחנו ברגליים טובות ושכל ישר. שניהם מפצירים בפני כל מיקרופון משוטט להתייחס אליהם כאנשי מערכת, לא כמאמנים, כי הם לא בשלים, ויש להם עוד הרבה מה ללמוד. "אליה" ו"מלי" יודעים שתפקיד העוזר מבטיח שינה טובה בלילה. הרבה יותר נוח לשרטט תרשימי תקיפה מתחת לקפוצ'ון ולהסתתר מאחורי קלסר רב שכבתי ביום חורף קר. כשעושים בושות בסכנין, הסכינים יישלפו הרחק מצווארך.
ברדה מכוון לעמדת המנהל המקצועי, על הקווים הוא עלה כאילו כפאו השד. יוסי אבוקסיס לא התייעץ איתו לפני שנמלט בעור שיניו מארץ הנגב, ובמעמקי כוס הטיפים בבית האדום לא השאירו אפילו זית סורי דפוק. בלי הכנה מוקדמת, ועם פתק מהרופא, השליכו את "10 לב אדום" למערכה. בשבת, מול הפועל חיפה הפצועה והמדממת מקרבות הרחוב בדרבי, יש לאליניב צ'אנס גדול להשתחרר מהנטל עם ניצחון בכורה כמאמן. מליקסון כבר עשה את זה נגד כפר סבא והזדרז להכריז שהוא פורש בשיא. במקרה של הפסד באר שבעי בסמי עופר, כדאי לשרון מימר להיות בהיכון.
מליקסון. ניצח את כפ"ס ופרש בשיא (אלן שיבר)
במשחקו הראשון כמאמן בעל כורחו, ברדה ריגש אותנו. באר שבע הייתה תוססת ונראתה טוב, עד שנכנעה לגול גדול של טל בן חיים והרימה ידיים. הצילומים שתיעדו את אלונה במרפסת, מקישה על פריט מתכתי כלשהו (טלפון חכם?) הציתו את הדמיון. לעולם לא נדע אם מישהו למטה קיבל הוראה מלמעלה לזנוח את שיטת שלושת הבלמים ולעבור לשיטת היהלום.
בשלישי האחרון מחזיקת הגביע קיבלה בראש מאשדוד. הפעם ראינו קבוצה כבויה ונטולת אנרגיות, ההיפך הגמור מהכדורגל השמח שבעלת הבית רואה בעיני רוחה. בכדורגל המעבר מעצב לשמחה עובר דרך הארנק, ולזכותם של הברקתים ייאמר כי הבינו את גודל השעה. צירופם של חאתם עבד אלחמיד ושגיב יחזקאל אמור לשמח את המאמן הבא.
בינתיים, שמח בנמל. מלכת הדרום עברה דירה. היא חיה ובועטת באשדוד. הדולפין שעל סמל המועדון רשאי סוף סוף לזקור את סנפיריו. בדרכו לעמדת הראיונות בטרנר יכול היה רן בן שמעון להשתעשע ברעיון של ישיבה עתידית על ספסל של מועדון גדול, לצידם של ברדה ומליקסון. ברגעי הקסם האלה, כשהאדרנלין מבעבע בעורקים, שוכחים שרגעי התהילה נמוגים כקצף על פני המים.
רן נהנה אצל ג'קי בן זקן. אשדוד מאירה לו פנים. מועדון בסדר גודל בינוני, אווירה משפחתית. הליכות על שפת הים ורכיבה על אופניים חיטבו את גופו של רב"ש. בבאר שבע אין ים, אבל אחרי שני הפסדים רצופים נשקפת למאמן סכנת היעלמות בחולות טובעניים.
בן שמעון נהנה באשדוד. ומה עם ב"ש? (דני מרון)