הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

כמו לידה מחדש: אחד המשחקים המרגשים בחיי

החזרה למגרשים וחולץ הפקקים אצילי. טור של אוהד ירוק

תמיר אלחיאני
תמיר אלחיאני  15.03.21 - 08:47

שנה שלמה ישבנו מול המסך, חוזים בארץ המובטחת ולא באים בשעריה, תרתי משמע. הקורונה טרפה וטירפה לנו את כל מערכי החיים, אבל החור הכי גדול שהיא פערה, התהום הכי מייאשת ביי פאר, היתה הפרידה הכפויה מהמגרשים ומהקבוצה. שנה מהחיים בלי רגע אחד של אקסטזה טהורה, של התפוצצות געשית וצרחות חסרות היגיון אחרי שער, שנה בלי לשיר ולקפוץ עם עוד כמה אלפי מבוגרים שעבורם המגרש הוא מעיין נעורים בלתי נגמר. מלבד המשפחה (שלא תסבכו אותי עם ההורים, האישה והילדים), זה הדבר שאנחנו הכי אוהבים בעולם. נקודה. מה שהיה פעם השגרה שלנו, שבוע אחר שבוע, מחזור אחר מחזור, בבת אחת נלקח.

אתמול, הגיעה השנה הארורה הזו לסיומה. אמנם לא בבית, וגם לא בהרכב מלא, בטח לא במאסות שאנחנו רגילים ואוהבים, אבל עדיין - זה היה אחד המשחקים הכי מרגשים שזכיתי להיות בהם כאוהד. 1,500 האוהדים הירוקים שהגיעו וחנקו כל כרטיס פנוי (וגם לא מעט כרטיסים לא פנויים), סחטו כל מכר ועובר אורח כתום בטווח הנראה לעין, וקינחו בהסתננות סטייל חסמבה למגרש כולל צבעי הסוואה שחורים - הרעישו עולמות, וגרמו למשחק החזרה הכביכול צנוע ומינימלי להרגיש פשוט כמו לידה מחדש. הרגע שבו אסופת לבושי שחורים התאחדה ברגע אחד וחשפה את הבלוף השקוף בשירי עידוד ירוקים שעה ארוכה לפני תחילת המשחק, שלחה צמרמורת בגוף והחזירה אותנו לחיים, סוף סוף.

על כר הדשא, זה היה יותר בכיוון של לידת עכוז. מחצית ראשונה דלוחה, קישור רך מדי והמשכיות של היכולת החלשה משני המשחקים האחרונים גם בהרכב מלא שקיבל מנוחה. זה לא היה גרוע באותה הרמה, אבל זה גם היה ממש לא טוב. ודאי לא עזרה גם העובדה שעמדנו מול אחד מגדולי מעמידי האוטובוסים ברחבות לדורותיהם, מר יוסף אבוקסיס, שחנק וביאס כל ניסיון ליצור התקפה מסודרת בירוק. שריקת המחצית המאופסת הרימה את מפלס הלחץ בירוק לגובה חדש.

אז מה עושים מול לחץ, שואלים את ברק בכר כל שבוע. ובכר עונה - לחץ יש תמיד, ועם לחץ צריך לדעת להתמודד. אכן כן. ומה עושים מול בונקר? גם מול בונקר צריך לדעת להתמודד, והדרך הכי טובה להתמודד איתו היא בפעולה בלתי צפויה, כזו ששוברת שבלונה ויוצאת מחוץ לקופסא. ומחוץ לקופסא עמד, למרבה המזל, מר עומר אצילי, והגביה כדור אמן לנטע שהסתנן מהקו השני ופרץ את הסכר. מאותו הרגע, מכבי חיפה החיוורת ששתתה את דמנו בשבועיים האחרונים פינתה את המקום למכבי חיפה שאנחנו מכירים ואוהבים, הציגה כדורגל שוטף ויפה למשך דקות ארוכות והמסמר, בדמות בישול נוסף של חולץ הפקקים אצילי לפגיעה מבורכת בכדור של מלך הקרנות מרמת השרון, סאן מנחם, לא איחר להגיע.

זה היה מוקש לא פשוט, בשבוע לא פשוט שבו עברנו מעמדת מובילת הטבלה לעמדה של *כמעט* הליכה לים במקרה של הפסד/תיקו במשחק אתמול. ראוי לציין - בני יהודה שיחקה גם ביום חמישי, כך שהתשישות ודאי שיחקה כאן תפקיד, אבל בסופו של דבר, כמו כל משחק בליגה הזו, הכל תלוי בנו ובביטחון והנחישות שהבאנו למחצית השניה אתמול ואנחנו צריכים להביא מחדש לכל משחק עד סוף הליגה.

נותר, כאמור, עוד משחק אחד לליגה הסדירה, כשבין לבין נדחף, משום מה, משחק הגביע הלא קשור לעולם מול מכבי פתח תקווה, בעיתוי אולי הכי גרוע שאפשר לבקש למשחק גביע, למעט בוקר יום כיפור. מקווה שבכר ישכיל להפיק לקחים מהמשחקים האחרונים ויפתח את הרוטציה ביום רביעי באופן נדיב, כי באמת שמכל 12 גמרי הגביע שנותרו לנו עד סוף העונה, זה המשחק הכי פחות חשוב. ככה או ככה, אני יכול רק לקוות שאת האנרגיות שהביא הקהל היום נשכיל להביא גם בחזרה הביתה, ובחיאתק - מספיק עם השטויות והפופוליזם, תנו כבר לכל הקהל לחזור על באמת, אין סיבה שלא...

שבוע ירוק וטוב לכולם!

נ.ב. בלי התייפייפות, בלי התחכמויות, פלאניץ' צריך לקבל את הצהוב החמישי במשחק הגביע הקרוב, ויפה דקה 60 אחת קודם.