על לא מאומה: העליהום על רוני לוי

בימי החמולות, מצב הרוח של אוהדי הפועל באר שבע נדד במרחב שבין שיכון ג׳ לשכונה ד׳. כמו בעימות ההיסטורי בין עופרה חזה עליה השלום וירדנה ארזי תיבדל״א, העיר הדרומית נקרעה בשנות ה-70 העליזות בין המחנות. הגרופים של שלום אביטן עשו פרצוף חמוץ בכל פעם שמירו ברד העמיד את נומה מול השוער ו״שכח״ למסור לגדול מכולם. כשאביטן הסתלבט על ברד בפרלמנט של שלמה אילוז, מספר 8 האגדי סינן אותו במשך שנים, עד לסולחות שהחזיקו מעמד כמו קצף על המים.

מירו ושלום ירדו מזמן מהבמה ושוב יש בעיר חגיגה. עכשיו האוהדים כועסים על רוני לוי בגלל ״נאום האפסים״ וחלקם אף השתלחו בו ברשתות החברתיות. הסגנון, איך לומר בעדינות, היה התקפי. 4-2-4, עם תומר יוספי בתפקיד החלוץ המדומה. אלפי מאמנים בטריבונה, כל אחד והאג׳נדה שלו, ירו בכל הכלים והלמו בכל הכוח במקשי המקלדת. הבוז של מוצ״ש הדהד עוד שעות ארוכות בפרדסי השרון אחרי שבאר שבע סחטה תיקו מעשרה נתנייתים, ובהמשך התחלף בפוסטים מתלהמים והצלפות מילוליות.

יאמר מיד: זכותם של האוהדים למחות מתי שבא להם; ומותר להם לבוא חשבון עם מי שלא בא להם טוב בעין. איך אומרת האימרה המאוסה - ״הלקוח צודק גם כשהוא טועה״. מאמן שהבינה מצויה בקודקודו יעדיף לנשוך את הלשון ולא לעלות על הכוונת של האוהד הוותיק אליהו ברגמן ולהקתו. איך אמר פעם מיכאל לופא קדוש זצ״ל: ״אם מאמן רוצה להצליח בבאר שבע, הוא צריך להיות חירש כדי לא לשמוע את הקללות, ואילם על מנת לא לזרוק בטעות איזה מילה מיותרת״.

אחרי שרוני סינן את המילים המיוחסות לו, כשגבו מופנה לעבר הצבא האדום, שנדחס באופן שערורייתי בפנטהאוז של אייל סגל, ידענו שנפל דבר. ימים יגידו אם נחצה קו אדום ביחסים שבין רוני לאוהדים, ואם באותה דקה ממש הופעלו שעוני החול. בטרנר רוצים כדורגל התקפי ומהלכים שובי עין. נקעה נפשו של הקהל המקומי מבעיטה אחת למסגרת בכל מחצית ומ-69 אחוזים של החזקת כדור ומסירות סרק לרוחב המגרש. מכל הארסנל האדיר העומד לרשות המוליכה אפשר היה לצפות ליותר מתיקו מאופס עם סכנין ו-2:2 פרוע עם חדרה. הבאתם את רוקביצה, ה-9 האולטימטיבי, אז איך זה שבריירו הדפנסיבי הוא מלך השערים הזמני?

מצד שני, במבחן התוצאה רוני לוי מצליח, ובגדול. קבוצתו מוליכה את הטבלה די בביטחה, היא טרם נוצחה ויש לה תשוקה אדירה לנשל את מכבי חיפה מכתרה. כן כן, ביום בהיר רואים את במות השמחה. אין שחר לטענות שהקרע בין האוהדים לבין המאמן הבכיר הולך ומעמיק. כמעט בכל הזדמנות הקפיד רוני לשבח את האוהדים על תרומתם למאמץ המלחמתי, ובאיזשהו מקום מתגנב החשש שמדובר ברוב מהומה על לא מאומה. המאמן שרק לפני כמה דקות ניצח את מכבי תל אביב ומכבי חיפה, וזכה לחופן מחמאות על ניהול המשחקים, מכחיש ש״נאום האפסים״ היה מכוון לאוהדי באר שבע, וחזר על הדברים בפגישת פיוס עם נציגיהם.

ועדיין, גם אם פלט כמה מילים מיותרות ולא בטוח שהתכוון לאוהדי נתניה או אנורתוזיס אין מקום לעליהום כלפיו. אל תתנו לקוראי תנועות השפתיים להשפיע על ההיסטוריה. אניני הטעם ביציעי באר שבע צריכים להחליט מה הם רוצים: לזכות בתואר חביבת הקהל או להניח את הכתר על הראש; למות יפה או לחיות מכוער? בזמנם הפנוי מומלץ להם להיתלות באילנות גבוהים מסוגה של נבחרת יוון של אוטו ריהאגל. יוון האפורה של 2004 זנחה את האסתטיקה ולקחה את היורו עם כדורגל מינימליסטי. אז תנו קרדיט לרוני לוי ותנו לו לעבוד בשקט. אפשר לחשוב שפפ וקלופ מחכים לטלפון מהבית האדום.