מתוך ארבעת משחקי הליגה האחרונים שלנו, ניתן להגדיר שלושה כזבל טהור מבחינת יכולת. הפעם, במגרש המקולל של קרית שמונה, גם אלמנט הגניבה כבר לא היה עמנו, ונחלנו מפלה מעצבנת וכואבת בטיימינג גרוע במיוחד. שלושה משחקים כל כך רעים, בכזה מרווח, ועוד אחרי שכבר היה נדמה ששמנו את המשבר מאחורינו ואנחנו עומדים לפתוח מבערים לליגה, זה הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו.
זה היה מסוג הימים שהיה ברור משריקת הפתיחה שיותר מדי ח'יר לא נראה כאן. למעט ההבלחה הקבועה של עומר אצילי, בביצוע פשוט מושלם (נוסף), שום דבר לא עבד. אמנם הגענו למספר לא קטן של מצבים, אבל אי אפשר להלין כאן יותר מדי. לא קופחנו, ממש לא. קרית שמונה חתכה אותנו בקלות מעצבנת בהתקפות מתפרצות, האמצע החזק שבשבוע שעבר נראה כמו שלישיית רוצחים, נראה פשוט אבוד, מפוזר לכל עבר.
מה הגורם ליכולת החלשה? יהירות? שאננות? התחושה שהכל יבוא בקלות? העובדה שניתן להוציא אותנו די בקלות מכלינו? אולי דווקא לחץ מהמגרש והזכרונות הרעים ממנו? כנראה שערבוב של כל אלו יחד. בכל מקרה, לא ההרכב, לא המחליפים, וגם לא המאמן, שום דבר לא עבד, ובאמת שאין שום צידוק ליכולת כל כך נרפית ואובדן ראש כל כך קל. זוועה, פשוט זוועה של משחק, מנטלית ומקצועית.
אחרי משחק מעורר תאווה ומדהים בשבוע שעבר, נטע לביא פשוט נעלם מהדשא, נראה כמו שחקן שאבדה לו דרכו בחשיכה, שוטט בלי תכלית לכל כיוון רוח. עופרי ארד הצדיק את הסיפסול המתמשך שלו בסריית טעויות (כולל זו שהובילה לשער הראשון של קרית שמונה), דולב חזיזה אולי נראה כמו דולב חזיזה פיזית, אבל מינוס הכישרון, הביטחון והחדות.
ארד. הצדיק את הספסול (מאור אלקסלסי)
גם מאוויס צ'יבוטה, שנכנס כמחליף, נראה לגמרי אאוט, חסר ביטחון ופוקוס. אין בינו לבין השחקן שחרש את אגפי הארץ בבני יהודה כרגע דבר וחצי דבר. לפחות בינתיים, מן הסתם אין מה לחרוץ את דינו ואיכויותיו ידועות. ראוי לומר, איכויותיו לא ממש מתכתבות עם מגרש כל כך צר, כר מרעה נוראי שגובה מחיר דמים מאיתנו כבר פעם שנייה ברציפות.
כאן המקום לציין שגם החילופים של בכר לא פגעו במטרה. צ'יבוטה לא ממש הועיל, כאמור, ודריבלים בשטח קטן אינם הספציאליטה שלו בכל מקרה. במקום מאור לוי, ראוי היה להכניס (ומוקדם יותר) את מחמוד ג'אבר, שיכול לשחק בקצב גבוה וגם יודע להיכנס ולנצח מאבקים פיזיים בצורה טובה יותר.
עזבו, נו. זה מסוג הימים ששום דבר לא נכנס, הכל הפוך וגרוע. כל הכבוד לקרית שמונה, אין מה לומר. אבל חוסר היציבות הזה מדאיג, וחובה לתת עליו את הדעת. בפעם השלישית קיבלנו את הגלידה, ועושה רושם שהיריבות, בחלקן, מצאו שיטה - אם אנחנו לא נכנסים חזק וטוב למשחק, הזמן פועל לרעתנו והעצבים משחקים תפקיד.
מה צריך לעשות? קודם כל להירגע. מה שאבד, אבד, חלב נשפך ודמעות לא יחזירו אותו. צריך להיכנס בחזרה למוד הרצחני שאפיין אותנו בריצה, להתנער מכל בדל שאננות ולהבין שיש משחקים שבהם צריך לטרוף, לבעוט ולנשוך. ידענו לעשות את זה בעונה שעברה, אנחנו נדע לעשות את זה גם העונה.
צ'יבוטה. לא הועיל (מאור אלקסלסי)
בכר. החילופים לא עבדו (מאור אלקסלסי)
יום שני, הפועל תל אביב חיה פצועה, מדממת וכואבת מגיעה לפגוש אותנו. בתכלס, גם אנחנו מגיעים עם כמה שריטות בכלל לא נעימות על הלחי מהמשחקים האחרונים. יאללה מכבי, תוציאו את הלכלוך והאבנים שנתקעו, ותדליקו מחדש את המכונה. אנחנו נהיה שם, כמו תמיד, בשבילכם - עד הסוף ואחריו.
שבוע טוב וירוק לכולם.
נ.ב. עוד דבר מעצבן במיוחד היום: אין אדם בעולם שמגיע לו פחות לשמוח על ניצחון מאשר איזי שרצקי. פשוט מביש, היחס שהוא נותן לעובדים שלו. נכון, הכסף טוב, אבל זה באמת שווה את ההתעמרות והעלבונות האלו?
דראפיץ'. היחס של שרצקי לעובדים מביש (מאור אלקסלסי)