"13 שנים הייתי בישראל, הילדות שלי נולדו שם מדברות עברית ולי לא נתנו אזרחות ולמיגל ויטור כן. אין לי שום דבר נגדו אבל למה הוא כן ואני לא? ישראל נתנה לי המון אבל גם אני נתתי לה. מה אני מצורע? למה יש דין אחד לפדרו גלבאן ודין אחד למיגל ויטור?"
המונולוג הזה שייך לפדרו גלבאן. כבר כמעט שלוש שנים עברו מאז שאחד הזרים הכי גדולים שהיו כאן ומלך השערים הזר הגדול ביותר בכל הזמנים נאלץ לעזוב את המדינה. 21 מזוודות, חיים שלמים הוא עזב איתו וטס חזרה לארגנטינה. 300 קילומטר מבואנוס איירס הוא מנסה לבנות עם משפחתו משהו חדש. הילדות, שנולדו בארץ, עוד מדברות עברית שוטפת, מתגעגעות לחברים בישראל ונמצאות איתם בקשר ברשתות החברתיות ובווטסאפ.
"ישראל היא הבית הראשון שלי לא הבית השני. אני ישראלי יותר מאשר ארגנטינאי אבל לא נתנו לי הזדמנות", אמר גלבאן. למרות התמיכה הרחבה מהקשת הספורטיבית, משרד הפנים סירב לאשר לו להישאר. פניית ערוץ הספורט לשרת הפנים איילת שקד בשאלה מה שונה ויטור מגלבאן לא נענתה.
כזכור, גלבאן שהגיע בקיץ 2008 לישראל והפך לאחד השחקנים המזוהים עם בני יהודה (ובדרך עבר גם במכבי פתח תקווה, הפועל אשקלון, הפועל תל אביב, הפועל מרמורק והפועל ראשון לציון), נדרש לעזוב את הארץ אחרי עשר שנים לאחר שאשרת השהייה שלו הסתיימה. בדצמבר 2018 הוא חתם בראשל"צ, אבל לאחר שהעונה הזו תמה - בחר לעזוב את ישראל מרצונו, למרות מאבק ציבורי ארוך שניהל ונכשל.
"ישראל היא הבית הראשון, לא השני" (אלן שיבר)