המורשת של לילו ומירו זכתה לכבוד באשדוד

בקרב שלא נגמר בין רב״ש לברדה, הייתה הפעם הקסדה של אליניב על הגובה. זה היה קרב חפירות שהסתיים בסיכול ממוקד בסיוע הקרבה עצמית. כדור אחד מדויק בין העיניים סגר את הסיפור. רותם חתואל בתפקיד הצלף שהוזעק לשירות מילואים שוב הציל את באר שבע מדשדוש בבוץ האשדודי. מימי שלום אביטן לא היה סקורר כזה דרומית לצומת חולון.

אשדוד היא ״הרעננה החדשה של באר שבע״. כבשה שחורה שמקשה על הברדות ברמות מטורפות. ברביעי שעבר היא הדיחה את ב״ש מהגביע, ולא היה חסר הרבה שתהרוס לה את כל העונה.

ביום בהיר ייתכן שהמירוץ לאליפות ייפתח מחדש. ביום סגריר אפשר לזהות ניסיונות אשדודיים לטשטש את גבולות הגזרה בין מועדון גדול שזכה בחמש אליפויות ושני גביעים לבין קבוצה מהדרג הבינוני שמחפשת את זהותה.

אבל שלא תתבלבלו: מחוץ למגרש היחסים נשארו חמים כבעבר. ערמות של שחקנים עברו מצומת עד הלום לבאר שבע, ומשם בדרך פלא לבית״ר ירושלים. אשדוד מייצרת כשרונות כבירים, ובאר שבע משתדלת לקטוף אותם כפרי בשל תמורת סכום לא סמלי. נופתע מאוד אם הציוד האישי של מוחמד כנעאן לא יאוחסן בקרוב בבית האדום.

על הדרך צירפנו עוד פרק למורשת הקרב. כל דור והגיבור שלו. בימים ההם לילו עופר מנוחתו עדן ומירו ברד יבדל״א לא חסו על בריאותם בהמולת הקרב. ברד למשל המשיך לשחק גם אחרי ששבר את כף ידו בעקבות התנגשות עם השוער איציק ויסוקר, ובהמשך, כשקבעו את השבר עם מסמר, הבין את חומרת פציעתו.

בתחילת שנות ה-90, בימי זוהרו כמאמן, חמק עופר ממיטת חוליו והתייצב על הקווים עם חום גבוה, כשצעיף צמר כרוך סביב צווארו, כדי להצעיד את ב״ש לנצחון מזהיר (1:3) על מכבי תל אביב. בשביל לילו ומירו הקבוצה הייתה מעל הכול, ענייני ת״ש ומת״ש נדחקו הצידה.

ספק רב אם איאד אבו עביד שמע על כך כשקיצץ את כנעאן על מפתן הרחבה. מה שבטוח, איאד הציב את השיקול הקבוצתי מעל השיקול האישי, אם מתעלמים מהנזק הבלתי הפיך שגרם לחולצתו. לואיס סוארס הדף בידו כדור גנאי שהיה בדרך לרשת של אורוגוואי ופספס את חצי גמר המונדיאל ב-2010; ואילו אבו עביד יחמיץ את ההזדמנות לבלום את דנילו אספרייה ובית״ר ירושלים בשבוע הבא. אוי, כמה שהיהלום הקולומביאני חסר לקופסת התכשיטים של באר שבע.