דווקא אחרי ניצחון מטורף והרואי, אפתח את דבריי בהצהרה חד משמעית שאינה נתונה לשום ויכוח: איצטדיון הי"א באשדוד לא ראוי לארח דקה אחת של כדורגל בישראל. עזבו לא ראוי, אשכרה אסור לאפשר שם דקת משחק כדורגל תחרותי בליגה מקצוענית כלשהי. בפעם השנייה בתוך מספר חודשים, הגענו למצב שיש הרבה, ואני מתכוון להרבה יותר אוהדים ביציע מכיסאות.
כל המעברים עמוסים, כל המעקות, כל המדרגות, הכל מלא עד אפס מקום, כאילו מישהו מחכה לאסון הילסבורו גרסת השפלה כדי להיזכר שזה לא בסדר. את דוחא סגרו בדיוק על עניין כזה, לא מבין למה לא נעשה מעשה כשמדובר באיצטדיון הבאמת דוחה הזה ובמעשים פסולים באותה המידה שנעשים בו. את האוהדים יודעים יפה מאוד להעניש ולהדיר מהמגרשים על הדלקת והשלכת אבוקות, אבל קבוצה שמאפשרת מצב של סכנת נפשות לכל עניין, בחסות פאשלות אבטחה והעלמות עין, מכוונות או לא, יוצאת נקייה כשלג. פשוט מגוחך.
בחזרה לענייננו - במשך כל השבוע האחרון, הדבר היחיד שבו עסקה תקשורת הספורט הישראלית והחיפאית בייחוד היה ענייני ברק בכר והכוכב האדום. מתי יילך, את מי ייקח, כמה ירוויח, ושלל ניתוחים. שבוע שעובר אחרי הפסד כואב ומעצבן במיוחד, וביום שבו מכבי חיפה עולה לשחק לאחר צמצום הפער ל-4 נקודות בלבד, וכולם מדברים ומתעסקים בעניינים הרלוונטיים לעונה הבאה.
לא מפתיע, אם כן, שמכבי חיפה גם נראתה במהלך המחצית הראשונה כמו קבוצה שעסקה בהכל במהלך השבוע שעבר מלבד בהכנה למשחק קשה. אולי היה זה גם ההרכב החסר של אשדוד והמחשבה שהראש שלה נתון לגמרי למשחק הגביע, אולי זו הייתה גם החוויה המערערת של שמיטת הניצחון בשבוע שעבר לכדי הפסד והפגיעה בביטחון השחקנים, אבל העובדות הן שמכבי חיפה שיחקה רע, לא מדויק וקהה במהלך המחצית הראשונה. שום בשר לתקציר לא ניתן שם, בקושי פרוסת פסטרמה.
האבוקות באשדוד. אצטדיון שמהווה סכנת נפשות (אלן שיבר)
לא יודע מי חשב שאשדוד תגיע להעביר את הזמן במשחק הזה, אבל בפועל הם נתנו לוחמה של מצדה, נפלו שדודים ופצועים ממאמץ והגיעו בגישה שהמשחק הזה חשוב להם לא פחות מלמכבי חיפה. בטח חשוב למאמן שלהם, שראה בו מעין אודישן לתפקיד שהוא מאוד חושק בו. לא בכר ולא השחקנים הגיעו טוב למשחק הזה, והרחשים בקהל ובבית החזה של האוהדים כולם היו מאוד לא טובים עם הירידה למחצית.
המחצית השנייה, לעומת זאת... סיפור אחר לגמרי. מה זה סיפור, אגדה שעוד תהדהד לדורות: הבלדה על רכבת ההרים של מאוויס צ'יבוטה.
כשהוא כבר קבור עמוק בספסל, שחקן הרכש היקר של השנה שעברה נראה כמו מי שצריך להתרגל לחיים מחוץ לכפר גלים בקרוב. אלא שצהובים של חזיזה הזניקו אותו בחזרה אל הסגל ולעמדת החילוף הראשון על תקן מרענן ומי שיכול להביא משהו בלתי צפוי לשבלונה הדי בלתי נסבלת לצפייה שהייתה מכבי חיפה של 60 הדקות הראשונות.
הכניסה של צ'יבוטה ועלי מוחמד הפיחה רוח חיים במכבי חיפה, שפתחה בבליץ על השער האשדודי. כדורים שרקו, צ'יבוטה עצמו שידך פצצה לקורה, והריח המייאש הרגיל של האוויר בי"א התחלף בריח המתוק של שער ממשמש ובא. ואכן, עם כניסתו של דין דוד במקום פרנץ המאכזב, מאוויס קיבל כדור לאחר טעות קשה ביותר של יצחק אספה (???!!!), וחיבר את דין עם אסיסט מושלם, שבירת בצורת ומנחוס ואותנו עם הרקיע האשדודי.
צ'יבוטה מקבל אהבה. הגיע בזמן (אלן שיבר)
כמובן, כפי שינחש כל בר דעת ומי שמכיר את מכבי חיפה של העונה, שזה חייב איכשהו להתחרבש, ואכן, ההליכה השגרתית שלנו לאחור הניבה את הפאשלה התורנית - מאוויס הופך מגיבור לגיבור טראגי כשהוא מחליק ומאפשר לאשדוד לייצר מהלך שמביא לבעיטה השנייה בסהכ למסגרת במשחק - וכמובן לשער השוויון...
קשה לומר שמצב עניינים כזה היה מביא אותנו לאובדן אליפות בטוח, אבל לאבד יתרון שני משחקים ברציפות, בואכה הפסד (בעיטה נוספת של אדיר לוי בחנה את ג'וש), זה כבר משהו ששם אותנו בעמדה פסיכולוגית בעייתית למדי ומפיח חיים ביריבה הישירה - והבאה שלנו, לקראת משחק העונה. ביציע שררה אווירה קשה ממש, חשש אמיתי שכל הדבר הזה שבנינו יחד בעבודה קשה ובעונה אינסופית עלול להתחרבן ממש לנגד עינינו.
אבל מאוויס צ'יבוטה חשב אחרת, והחליט לכתוב סוף אחר לסיפור. ותודה ענקית לידו המושטת לעזרה של צבטקוביץ'. פנדל שאפילו לא מצריך התערבות ואר, ברור מארץ הברורים, לא היינו צריכים אפילו להפעיל את השופטים של יענקלה להשיג אותו. אצילי מול השער, פנדל של מתנקש, שבירת שיא של העונה הקודמת ואנחנו שוב בשמיים. אולי לא נחיה הרבה אחרי המותחנים של השנים האחרונות והבלאי שהם מייצרים למסתמי הלב שלנו, אבל לפחות נמות עם חיוך גדול על הפנים.
מאוויס צ'יבוטה אולי לא סיפק לגמרי את הסחורה, בטח ביחס לפוטנציאל שלו, בשנתיים שהוא כאן. אבל בעונה שעברה, השער שלו בטדי ובעונה הנוכחית, הבישולים שלו אתמול בי"א, הם אירועים מכוננים בבניית תואר אליפות. המרחק בין משבר חדש ובור פסיכולוגי אפשרי לבין תחושת כוח ואנרגיה מטורפים היה ספרינט והרמה אחת. מזל שכמו בשנה שעברה, מאוויס היה שם לתת בדיוק את הנגיעה הקטנה שככל הנראה, תעשה את ההבדל. בארכה, קוראים לזה אצלנו בתקשורת החיפאית.
אצילי. סגר עניין (אלן שיבר)
אגב בארכה, ברק בכר אולי לא חף מטעויות, גם לא בבניית תכנית המשחק לאתמול, אבל ייאמר לזכותו שהוא גמבלר בנשמה ושהמזל שלו גם מתחבר עם עבודה טובה ועם שכל, והתוצאות בהתאם. השינוי שעשה אתמול הביא לשלושת הנקודות, חד וחלק. על בכר עוד נרחיב, ואתם יודעים שאני בלי עין הרע לא בוחל בהרחבות, אבל זה לטור אחר.
הליגה המפרכת והבלתי נגמרת מגיעה לשלב סיום הסיומת, ולמרות העייפות, האינטנסיביות וכמות המשחקים הבלתי נתפסת, הנחישות שהפגינו הקבוצה והקהל אתמול מראה שכל הדרכים מובילות, בסופו של דבר, למקום אחד - הכוכב הירוק. עדיין לא שם, אבל אפשר כבר להתחיל למשש צלע אחת ממנו מתהווה ומתממשת לנגד עינינו.
אחרי כמעט עשרה חודשים של משחקים נון סטופ, עם מונדיאל בתווך, תשעים דקות, שלוש נקודות, שער אחד יותר מהיריבה שמולנו - זה כל מה שמפריד בינינו לבין הכוכב. כמה פשוט, כמה קשה. רגע לפני שנטעם טעם גן עדן, נצטרך עוד לצעוד על הגחלים הלוחשות של הגיהינום. אף אחד לא ייתן לנו כלום, וכולם זוכרים מה קרה כשבאנו לחגוג בשנה שעברה בטרנר. אין סיבה להאמין שהכנסת האורחים הבאר שבעית תהיה נדיבה יותר הפעם.
אבל אנחנו בוגרים ומנוסים יותר בשנה. ועל כתפינו מוטלת האחריות, פעם אחת, למען השם, לקחת אליפות בסטייל, כראוי לקבוצה הטובה ביותר בישראל, בהכרעה חדה ומוחצת. יום שני הבא, טדי/בלומפילד/טרנר/איפה שלא תחליט ההתאחדות לקיים את המשחק. זה לא משנה, אנחנו כבר שם מאתמול. ושום דבר אחר בעולם לא חשוב.
חג עצמאות שמח וירוק לכולם.
בקרוב ניפרד (אלן שיבר)