"אין יותר פחד, אין יותר כלום". השורה הזו מ"איש קש" של מוניקה סקס התנגנה לי בלופ בראש לאורך כל השבוע. חתיכת שד שחטנו ביום שני שעבר בסמי עופר, בנסיבות מטורפות לגמרי, אחרי טראומה ספורטיבית לא קטנה בכלל, שלוותה גם באירוע מתגלגל ומביש למדי. התחושה הייתה שלאחר שפסגת הפחד שנקראת "לנצח את מכבי תל אביב כבר במשחק פלייאוף, אלוהים שיעזור לי" נכבשה ללא תנאי, שום דבר לא יעמוד בינינו לבין הצלחת והכוכב השלישי.
זו הייתה הנסיעה הכי רגועה שלי כאוהד למשחק חוץ. בלי פחד, בלי כלום. הסטרס הרגיל של משחק חוץ פשוט לא היה שם. רק הבנה מזוקקת וברורה שאת הנסיעה חזרה הביתה נעשה כאלופים.
אבל בחיאת, וואו, לא ציפיתי לזה... אני עדיין רואה כוכבים, נשבע לכם. הייתי בטוח שזה ייסגר בתיקו כפול, גם אצלנו וגם בבלומפילד. אלליי, כמה שטעיתי...
זה כל כך מנוגד להיסטוריה העגומה שלנו, לקחת אליפות בכזה סטייל, בכזו תצוגה מטורפת. אבל אם יש מגיע בעולם הזה, מגיע לקבוצה הנהדרת, ההיסטורית הזאת, לקחת אליפות במחץ, בסערה של כל החושים, בהצגה שמפארת ומרוממת את המדים הירוקים. את הפרק התחרותי של העונה הזו, חתמנו בחגיגת שערים שהולמת את האתוס המפואר של המועדון הזה.
עד לפני שעות מספר, ה-15 למאי היה תאריך מקולל, כזה שמעלה זכרונות צורמים ומסוייטים של קבוצה שננעלו לה הברכיים ברגע המכריע ואובדן אליפות טראגי. במסגרת כיסוח המיתוסים של העונה הזו וסבב התיקון שהחל כבר בשבוע שעבר, גם התאריך הזה נצבע אתמול בצבע שונה לחלוטין, ומאפילה גדולה נולדה חגיגה ענקית.
את הסיכום הגדול של העונה הזו נשמור לסיום הליגה, כי באמת שמגיע לקבוצה הזו זרקור ואת כל הכבוד והקרדיט על מה שעשתה אתמול. בחיסורים סופר משמעותיים, בלי חלק ניכר משחקני המפתח שלה, בלי הגולר העיקרי שלה, מכבי חיפה הציגה את השילוב המנצח של מלחמה חסרת פשרות עם ברק ונגיעות קסם של כמה וכמה שחקנים. משחק שהפך במחצית השנייה להיסטורי, לא פחות.
כי זה לא משנה אם ההרכב חסר, והסגל קצר, ואיכשהו בן שהר חוזר לספסל. כשיש לך את צ'ארון שרי שהגיע למאני טיים חד וחלק כמו שרק הוא יודע, את דיא סבע שהוא אם כל המרעננים הרשמיים והרכש שהכריע, באופן הכי ישיר, את האליפות במו רגליו בצמד משחקי מחץ (איזה ינואר זה...), את אבו פאני שנתן פלייאוף של קלאץ' וחצי בחסות מערך מוטרף ומופקר הגנתית, את חזיזה שלא יפסיק לרוץ עד מוצאי שבת, וצוות מסייע שנלחם עד חלקיק האנרגיה האחרון שלו - ואת הקהל הכי פנאטי ועצום שראתה מדינת ישראל - אף חיסור לא ישנה, ואף אחד במדינה החביבה הזו לא יכול עלינו. אפילו לא קרוב. הסערה המושלמת בירוק קרעה את הדשא בשיניים.
איתם אין סיבה לפחד (אלן שיבר)
כל היעדר המחץ שלנו מחצי העונה האחרונה פשוט התאייד, ובשני המשחקים האחרונים שלנו העונה, כשהעייפות ועול העונה הארוכה והמפרכת הזו על כתפינו, הוכחנו והצגנו לראווה את החומרים שמהם עשויה הקבוצה הזו - ברזל מרוח באבק של כוכבים. צריך לומר את האמת, במצב של 1:1, מכבי נתניה קיבלה תשורה נאה משון גולדברג, וג'וש כהן לקח שער של מאה אחוז מעוז בילו. עוד דלת מסתובבת שג'וש חסם עם הידיים מלהסתובב עלינו, כבר הפסקנו לספור כמה פעמים הציל הילד היהודי היקר הזה את ישבנינו מלהבות הגורל. ומאותו הרגע, לא הבטנו לאחור.
אז כן, הייתה לנו גם טיפת מזל אתמול, אבל המזל, בסופו של דבר, הולך עם הטובים. ואנחנו, ממש במקרה, באופן רשמי, בפעם השלישית ברצף, הכי טובים שיש כאן.
עוד יבוא היום של דמעות פרידה, הוא קרוב אלינו מאוד. לבינתיים, בואו רק נסכים על דבר אחד, ויכוח אחד שעם הפיכת הכוכב השלישי לרשמי הוכרע באופן מוחלט - ברק בכר, העז. הגדול מכולם, בפער. איזו זכות הייתה לנו שתהיה חלק מאיתנו, ותכתוב ביחד איתנו פרק כל כך מפואר בתולדות המועדון הזה.
בעודי כותב שורות אלו, מתפוצץ מעל ראשי אמל"ח בסדר גודל של מדינה מזרח תיכונית בינונית, שירה בלתי פוסקת מכל פינה בכיכר פריז, השעות הקטנות של הלילה כבר נראות באופק, ואף אחד לא חושב אפילו על ללכת הביתה.
אם באליפות הראשונה, הייתה מועקה קטנה (ממש ממש קטנה) של היעדר הנצחונות על מכבי תל אביב, ובאליפות השניה הייתה את הקריסה הפיזית והמנטלית בסיום העונה, ואת ההפסד בגמר הגביע, הרי שבאליפות הזו, אין ולו צל קטן של ספק, מועקה או, כמו שאוהבים לומר ההייטרים, כוכבית. ברור לכל מי הייתה הטובה מכולן, החזקה מכולם ברגליים ובנפש. שליטה מוחלטת במאזנים הפנימיים מול היריבות הישירות לתואר, ונוק אאוט מצלצל לסיום. אה כן, והראשונה לעשות אליפות בעונת צ'מפיונס. אפס כוכביות, ועוד כוכב אחד.
איזה קלוז'ר מושלם וראוי לעונה הזו, ראוי לקבוצה הזו, וראוי לנו. זה היה קשה, מפרך, זה נמשך ונמתח כמו שתי עונות וחצי, אבל זה מאחורינו. המתח והלחץ נגמרו, המסע לכוכב השלישי במערכת השמש הכרמליתית הושלם. דגל מגן הדוד הירוק נתקע על פסגת ההר הגבוה ביותר של הכוכב הזה.
יאללה, עוד משחק לכיף ואז ניפגש כאן בשבוע הבא למסיבת סיום, מבטיח שיהיה שווה.
פרק מפואר בתולדות המועדון (אלן שיבר)