שנות ה-80, בית"ר ירושלים קבוצת גביע טיפוסית. כל כך טיפוסית, שכצהובים הופיע לנו בלוח השנה השנתי חג לא רשמי: מעמד רמת גן. ואם לדייק, מעמד חצי גמר גביע המדינה ברמת גן.
הפורמט היה פשוט: הגעה מוקדמת, צפייה במשחק הראשון ברגוע, התרגשות ומתח עצום ככל שהמשחק שלנו מגיע (לרוב היינו במפגש השני, שהיה גם המשחק המרכזי), ניצחון וחגיגות בדרך חזרה.
ב-85' וב-86' זה גם הסתיים בהנפה, אבל אני אתעכב לרגע דווקא בטראומה של 87'. בית"ר ירושלים דהרה לעבר אליפות ראשונה ובחצי הגמר, בדרך לדאבל, חיכתה לה מכבי תל אביב. אנחנו, כמו שומרי מסורת הדוקים, הגענו ליציע 11 כבר למשחק המקדים.
"קרוב משפחה שלנו משחק בבית"ר תל אביב", אמר לי אבא בזמן שהמשחק בין החניכים של דני נויימן ומכבי חיפה שוחק. "באמת? מי זה?", שאלתי אותו בהתלהבות של ילד שכאילו גילה הרגע שיש לו בשושלת קשר לפלה. "רונן שוויג", אבא ענה, "הוא מאוד מוכשר, אבל החליטו להשאיל אותו כדי שיקבל דקות משחק ויתחשל".
מאותו רגע הפכתי לאוהד בית"ר תל אביב הדוק. בטח ב-120 הדקות המשמימות. בכל חילוף חיכיתי שישלפו אותו מהספסל ודמיינתי איך הוא גואל אותנו מהתיקו המאופס ואנחנו נפגשים איתו בגמר. בפועל הוא לא ראה דקה, בית"ר תל אביב הודחה בפנדלים ואנחנו? אנחנו עפנו הביתה בבושת פנים.
(צילום מסך)
שוויג אמנם לא שיחק, אבל בהחלט התחשל וצבר דקות משחק. הקשר/חלוץ שסומן כיורש של מלמיליאן, הציג יכולת טובה, עזר לתל אביבים לשרוד בליגה והבהיר לקבוצת נעוריו שיש לו מה למכור ולהם על מי לסמוך. שנתיים אחר כך הוא כבר חזר הביתה.
"אני רוצה את מספר 8", הוא אמר למשה דדש את אברם לוי, אבל בבית"ר של אותם ימים היה רק 8 אחד ושוויג הסתפק במספר 7. ליד, קרוב, אבל עדיין לא זה. רצה הגורל ובעונה בה חזר לבית"ר שוב הגענו לחצי הגמר, ושם חיכתה לנו לא אחרת מאשר בית"ר תל אביב.
כאן הוא כבר שיחק. ולא רק שיחק, אלא הצטיין. 0:1 קטן-גדול ששלח את בית"ר לאחד הגמרים הכי גדולים שהיו כאן. גמר שהיו לו בו חלק משמעותי מאוד. בדקה ה-73 על השעון החליף שוויג דאבל פס עם מלמיליאן, נתן מסירת פז לאבי כהן וזה קבע מהפך - 1:2 לבית"ר, במהלך שרבים תייגו כסימון של החלפת דורות.
שוויג אומנם לא הפך למלמיליאן, אבל קיבל את מספר 8 אחרי שהמאסטרו עזב, ונתן בצהוב כמה עונות טובות מאוד שהכניסו אותו ללב האוהדים. ולא רק בבית וגן, אלא בכל מקום אליו הלך, בעיקר בבית"ר תל אביב ובהפועל ירושלים אליהן נדד. לא במקרה הוא השאיר חותם עצום אצל כולם, ולא רק כשחקן, אלא גם ובעיקר כאדם. שוויג היה איש נדיר. צנוע, טוב, אינטליגנט, איש משפחה ועם לב ענק. ואת זה אני אומר ממקור ראשון.
שלוש שנים אחרי אותו גמר גדול מול מכבי חיפה יצא לי לפגוש אותו אחד-על-אחד לראשונה. הוא היה הגיס הטרי של חבר הכיתה נאור ונפגשנו לשיחת סלון בה הבנתי שהקשר המשפחתי שלנו הוא בערך כמו שכולנו בניו של אברהם אבינו. בקיצור, לא עץ משפחה ואפילו לא שתיל, אבל מה איכפת לי, העיקר שאני האח של דריקס.
מאז נפגשנו ודיברנו המון פעמים. היינו קולגות שאימנו ילדים, שיחקנו יחד בוותיקים ואפילו כתבנו טורים במקומונים הירושלמים. תאמינו או לא, רצה הגורל והפכנו למשפחה גם דרך אישתי. לפני כשנתיים הוא חלה והלב שלי יצא. ביום ראשון האחרון שמעתי שמצבו שוב התדרדר ושלחתי הודעות לנאור גיסו. "אני רוצה לבקר את רונן", אמרתי לו. "לא בטוח שזה יתאפשר", הוא ענה. תבדוק, תגיד לו שאני רוצה לבוא עם כמה שחקני עבר לחזק אותו". היום הוא חזר אליי עם תשובה: "רונן נפטר".
אחרי עשר דקות של הלם כתבתי לו חזרה: "אני לא מאמין שלא הספקתי להיפרד ממנו". "אולי עדיף שלא ראית אותו ברגעיו האחרונים", הוא ענה, "ככה תמיד תזכור אותו כמו שהוא היה". כן, אולי. שמח כמו כל הרגעים היפים שלו בערוץ הגולד. ככה או ככה, תמיד אזכור אותו כרונן שוויג השחקן שהיה קרוב משפחה והאדם המדהים שהיה שחקן.