בינת ג'בל היה מוצב בעומק רצועת הביטחון של לבנון. אנחנו היינו חיילי נח"ל צעירים שתפסו קו. ארבעה חודשים של שמירות, פטרולים ומארבים. כחלק מהשגרה יצאנו באחד הלילות למארב.
תוך כדי שכיבה במעגל, כשהרגל שלי נוגעת בשלו, זרקתי לו: "תתחיל להתפלל". הוא עוד תהה למה אני מתכוון אז המשכתי. "ואני לא מתכוון להתפלל שנצא מכאן בשלום", לחשתי לו כחלק ממלחמה פסיכולוגית, "אלא שתצאו מטדי רק עם שלוש בראש".
הוא היה אוהד הפועל תל אביב ואני שרוף בית"רי, וככאלה אהבנו להקניט זה את זה. היינו יריבים ספורטיביים מרים ביציע, אבל החברים הכי טובים מחוץ למגרש. שנינו הבנו שהצבע והסמל על החולצה, חשובים ככל שיהיו, הם עדיין ואחרי הכל רק סממנים של קבוצת ספורט. תמיד שמחנו לאיד, עקצנו והתווכחנו, אבל החברות לנשק הכניסה הכל לפרופורציה.
עם השנים עברו בין הקבוצות שחקנים, חלקם סמלים גדולים, שהבהירו לי עוד יותר שהכל שטויות. שאין באמת מקום לשנאה בין המחנות. כמאמן ושחקן היום אתה פה, מחר אתה שם. נכון, אומנם כאוהד אתה הולך עם הקבוצה שגדלת עליה באש ובמים, אבל תמיד זכרתי שבאותה נשימה, אם רק הייתי גדל בסביבה אחרת, הייתי יכול לאהוד קבוצה אחרת.
סביבה אחרת, קבוצה אחרת
מאז עברו הרבה מים בירקון ומלחמות האוהדים תפסו צביון הרבה יותר אלים. זה עלה כמה מדרגות בשנים האחרונות. אדומים תוקפים צהובים ברחובות, צהובים מרביצים לילדים ומשפחות רק כי הם מקבוצות אחרות וגם ההנהלות לוקחות חלק בחגיגה. אף אחת לא מספיק חזקה, ישרה, אמיצה לבקר את אוהדיה ואת עצמה. כולם תמיד מניפים אצבע מאשימה. שום התבוננות פנימה, שום לקיחת אחריות. רק אכלו לי, שתו לי, בלעו לי. למה להם מותר ולנו לא. זה היה השיח עד אתמול. ואם לדייק עד יום שישי שעבר, ערב המחזור שבוטל.
השבוע נזכרתי בחבר האדום ובתקופה ההיא. המלחמה שלנו כעם, הנרצחים מכל הקבוצות, הלוחמים מכל הצבעים וההלוויות המעורבות, הזכירו לי את מה שהתכהה עם השנים: ביום-יום אנחנו מתעסקים לעזאזל בספורט, לא בחיים ומוות והבהיר לי שאחרי שהכל יסתיים ונחזור לשגרה, דברים חייבים להשתנות.
כמי שבא מעולם הספורט והכדורגל בפרט, המלחמה הזו צריכה ללמד אותנו אוהדי ספורט בכלל והכדורגל בפרט שיעור חשוב מאוד. אותנו ואת כל ארגוני האוהדים האלימים בכל המחנות: מותר וצריך להיות יריבים ספורטיביים, זה חלק מהכיף, אבל שם זה צריך להתחיל ושם זה צריך להסתיים.
אם נזכור שצבע החולצה הוא רק סימבולי, אם נזכור שבקלות יכולנו להיות אוהדי קבוצה אחרת, אם נזכור שמולנו ביציעים אין אויבים אלא יריבים, אם נזכור שבצד האדום, כמו גם הצהוב והירוק, נהרגו חיילים ואזרחים ישראלים, אם רק נזכור את כל אלה, נזכור גם שאין מקום לאלימות במגרשים, כי אחרי הכל כולנו ישראלים ציונים.