כל בוקר אני מתעורר ומתפלל שאולי כל זה לא קרה, אבל אחרי שנייה המציאות פוגעת חזק בתוך הלב שכבר ממילא שבור לרסיסים. המילים לא מספיקות לתאר את סיפורי הזוועות שקרו והטבח שחמאס עשו במסיבה, במוצבים, ובכל ישובי העוטף.
כנראה שייקח לנו שנים להתאושש אבל הכי מחזק לראות כמה שהעם שלנו, שעד ממש לפני שבוע היה מפולג לכל כך הרבה דעות וזרמים, עומד איתן מאחורי הצבא, דואג לחיילים ולתושבי העוטף. אני מאמין בצה״ל וביכולת שלנו לסיים את המלחמה הזאת על הצד הטוב ביותר.
בשבוע שעבר נסענו לנתניה לבקר משפחות שפונו משדרות ומעלומים. העברנו את שעות הבוקר במשחק כדורגל עם הילדים. בנוסף הלכתי לנחם את המשפחות השכולות בשבעה של כמה מחיילנו הגיבורים שנרצחו. אני שמח שיש לי זכות לשמח, ולו בקצת, את מי שניצל מהתופת כי זה המעט שאנחנו יכולים לעשות.
זאת רק ההתחלה, אני יודע ומבין כמה התפקיד שלנו בתור אנשי כדורגל שילדים וגם מבוגרים אוהבים, יכולים לעזור ולו בקצת להפיג את החששות והכאב. זאת זכות שלנו.
הלוואי שנדע ימים שקטים יותר. עם ישראל חי.
דגני. "מאמין בצה"ל"