ליגת העל אמורה לחזור בשבת לתוך מציאות שהדור הנוכחי איננו מכיר. מאות אלפי אנשים פונו מבתיהם, מיטב בנינו נלחמים בעזה ובגבול הצפוני, הפצע העמוק של ה-7.10 עדיין לא הגליד, אבל יש מי שחושב שהכדורגל יכול להביא לרגעים של שפיות בתקופה שאפשר לאבד אותה בקלות.
ההחלטה להחזיר את הכדורגל לפעילות היא דבר אחד, אבל החזרה היא ללא קהל ואי אפשר להשוות את המצב לתקופת הקורונה. אז, דינן של גרמניה, צרפת ואנגליה היה זהה לישראל בכל הקשור למגפה העולמית שהשתוללה. אוקראינה למשל, גם נמצאת במלחמה, אבל שם נדדו לפולין כדי לחדש את המשחקים.
לנו אין לאן לנדוד, אז רק המחשבה יכולה להפליג לסיטואציה שבה שחקן רץ לבד מול שוער ופתאום נשמעת אזעקה. מאיזו נקודה יחדשו את המשחק? מה יקרה אם חלילה תהיה נפילה סמוכה לאצטדיון? מה יעשו אם תהיה סדרת אזעקות בזמן משחק? אני כבר לא מדבר על העובדה שכל הפסקה כזאת תעצור את המשחק לפחות לעשר דקות, במקרה הטוב, ואז חימום מחדש, השחקנים בודקים עם הטלפונים מה קורה עם המשפחות וזה מבלי להזכיר כאלה שקרוביהם נמצאים בשדה הקרב.
חלק מהקבוצות יקבלו מספר זרים בחזרה, אחרים יחששו לחזור. מה יקרה במשחק בין קבוצה עם שלושה זרים בהרכב לאחרת שאף אחד מהזרים שלה לא חזר לארץ? בקיצור, המציאות היא בלתי אפשרית וכך גם החזרה לשגרת הכדורגל. אין ערך ספורטיבי למשחקים במציאות הנוכחית. לדעתי, צריך לדחות אותם לפחות עד חודש ינואר, לבטל את משחקי הפלייאוף ולקבוע לוח זמנים נוח יותר שיאפשר חזרה בטוחה ורגועה יותר, עד כמה שניתן.
אני מבין את השיקולים הכלכליים בהחזרת הליגה. מועדונים גדולים כמו מכבי חיפה, מכבי ת"א, בית"ר ירושלים, הפועל ת"א והפועל ב"ש, יפוצו כי המחזור הכספי שלהן יורד באופן משמעותי. אבל שאר הקבוצות נפגעו בצורה קלה יותר ויקבלו יחסית מעט כסף. בסוף יש פה שיקול כלכלי, בתוך מכלול שיקולים הרבה יותר חשוב ורחב.
אז הגדולות רוצות לחזור, אבל מה עם הקהל שלהן? גם הוא רוצה להיות ביציע כשהכדורגל חוזר. בניגוד לתקופת שגרה, הקהל הזה הוא בדיוק כמו השחקנים. גם הוא דואג, גם לו יש בני משפחה בחזית וגם הוא ירוץ מהיציע למרחב מוגן אם תהיה אזעקה, גם אם השחקן האהוב עליו ירוץ באחד על אחד מול השוער. הכדורגל והקהל אחד הם, או שכולם חוזרים למציאות טובה יותר, או שאין טעם לחזור. מלחמה וביטחון הם מעל הכסף, גם הקהל.
ככה אנחנו רוצים לראות את היציעים (אלן שיבר)