1. הסיפור של הפועל באר שבע בשבועות האחרונים הוא סיפור של תקומה. סיפור של קבוצה שלפני חודש, התחלת לראות בה אפילו סימנים של ייאוש - אבל היום? תענוג. העסק מחובר, יש אופי בריא שמאפשר לחזור מפיגור, ובעיקר מניפה רחבה של שחקנים שמראים מה הם שווים - אמיר גנאח (גם אם אמש הוא היה פחות טוב), יוני סטויאנוב, גיא בדש, רותם חטואל והנה שוב עולה אנטוניו ספר מהספסל ומנצח משחק.
רק לפני 20 יום, אחרי ההפסד של באר שבע לנתניה, היו כאלה שהתחילו להציב סימני שאלה אפילו בקשר לברדה. אבל זה נרגע, כי בהפועל באר שבע קרה משהו שקורה מעט מדי במחוזותינו: גילו אורך רוח. הפועל ב"ש ידעה לקחת נשימה סביב התקופה המשברית (הלא קלה - אחרי המלחמה היו שם שלושה הפסדים רצופים), לתת את הזמן למערכת לעבוד ולהשתפר, ובכך היא הרוויחה את מה שקורה שם עכשיו.
וצריך להודות על האמת: כנראה שמאמן אחר לא היה מקבל את אורך הרוח הזה. אליניב ברדה קיבל את הצ'אנס, או את מרווח הנשימה, בגלל העובדה שהוא דמות מיתולוגית במועדון - בגלל שלצד אלונה ברקת, הוא הפרצוף של הפועל באר שבע החדשה. כנראה שמאמן אחר היה הולך הביתה אחרי ההפסד לנתניה. אבל אולי זה צריך להיות שיעור לכך, שלפעמים, כאשר המצב מאפשר את זה - כשלא הולכים על הפיתרון הפבלובי והקל של עריפת ראשים, קורים דברים נפלאים. כמו שני המשחקים האחרונים של האדומים מבירת הנגב.
2. מכבי נתניה היא רכבת הרים, ועכשיו אנחנו בשלב העלייה. וכשהרכבת עולה, תמיד יש התרגשות באוויר - וזה גם כיף להרגיש למעלה, ככל שאתה מטפס ומטפס. זה השלב שבו אנחנו נמצאים עכשיו - זה שקורה בדרך כלל בתקופה הזאת בשנה. כך היה עם בני לם אחרי פיטורי ריימונד אטפלד (זוכרים?), וכך היה עם קוז'וך אחרי שבני לם הלך הביתה, וכך עכשיו אחרי שנתניה נפטרה מקוז'וך כדי להביא את גיא צרפתי.
ובתקופה הזאת, יהיו הרבה מחמאות לנתניה - שבהחלט מתחילה להתייצב מנטלית. אחרי זמן שבו כלום לא הלך, צרפתי מצליח להביא נצחונות - וכשאתה מנצח, הכל נראה טוב. אבל אני, ברשותכם, מבקש קצת לסייג. קודם כל, כי עדיין קנה המידה הוא קטן מדי - שני משחקים הם לא מדד אמיתי, וכולם צריכים לקחת נשימה ולבחון את התהליך של צרפתי לאורך זמן.
הדבר השני הוא הנסיבות שבהן הושג הניצחון הזה - שהן חריגות במיוחד. באמת שכבר הרבה זמן לא ראיתי קבוצה במנגנון הרס עצמי כמו חדרה שעמדה מול נתניה. שלושה שערים שהם כולם באשמה ישירה של ההגנה החדרתית (הרביעי, כפיצוי הולם, היה מהלך נפלא של כדורגל). זאת הבעיה עם משחק אחד - הוא יכול להיות אקראי מאוד, והרבה דברים קורים במשחק כדורגל שיכולים להטות את הכף, ולא תמיד בגלל יכולת יוצאת דופן.
ומעל הכל, פשוט כי נתניה היתה בסרט הזה. הסרט של להיפטר ממאמן חדש, להביא מאמן אחר שיילך על אותו בסיס ויביא תוצאות אחרות - כי בסוף לנתניה יש בסיס טוב, רק כדי ששוב תיפטר ממנו הלאה. אם נתניה רוצה לשבור את המעגל, היא צריכה לתת למאמן שלה צ'אנס - גם שהרכבת הנתנייתית תתחיל לרדת במדרון, בתחילת העונה הבאה.
אנטוניו ספר. הפועל ב"ש מוצאת את עצמה מחדש (ברני ארדוב)
3. ואם כבר אורך רוח ויחס למאמנים - בואו נדבר שנייה על הפועל פתח תקווה. כי עופר טסלפפה, המאמן שלה, ככל הנראה יילך. כשאתה מפסיד חמישה משחקים רצופים, אלא אם כן אתה מאמן שהרוויח המון קרדיט בעבר, בדרך כלל יראו לך את הדלת. זו דרכו של עולם, לא רק בישראל - אלא בכלל.
אבל מבט על הפועל פתח תקווה הזו מעלה את החשד שאולי הבעיה קצת יותר גדולה מהמאמן. יכול להיות שטסלפפה אינו מאמן ברמה של ליגת העל (וזו גם העונה הראשונה שלו כמאמן ברמות האלה), אבל לטעמי מאמן צריך להימדד במה שהוא עושה עם הסגל שיש לו. והפועל פתח תקווה, מה לעשות, היא לא קבוצה ברמה של ליגת העל.
כשהפועל פתח תקווה עלתה ליגה בצורה מרגשת מאוד אחרי שמונה שנים, היא חשבה שהיא תוכל להסתדר עם מה שיש לה. לרוץ על הסגל הקיים, להוסיף עליו כמה שחקנים מנוסים (שהתבררו כמבוגרים ודי "מעבר לגבעה" בקריירה - אבי ריקן, איתי שכטר, עידן ורד), להביא כמה זרים זולים ולבנות על זה שעם התוספות הקלות האלה, זה יעבוד.
אבל ההבדל בין הלאומית לליגת העל הוא הבדל גדול - והפועל פ"ת לא הצליחה לעשות בראש את המעבר הזה, באמצעות שדרוג משמעותי לסגל. ואת זה, יהיה קשה לתקן עם חילופי מאמנים. כי גם האיש שיחליף את טסלפפה, מתישהו, יצטרך לעשות את זה עם קבוצה שתתקשה מאוד מול רוב הקבוצות בליגה שלנו. כל זה לא אומר שטסלפפה היה צריך להישאר - אבל זה כן אומר שהפיתרון הקל הוא לא בהכרח הנכון.
הפועל פתח תקווה. אולי היא לא ברמה לליגת העל? (דני מרון)
המנצח: רותם חטואל. ביום שישי האחרון התפרסמה כתבה מצוינת של ידידי ורעי יואב מודעי, על לברון ג'יימס שהצליח "לעצור את הזמן". תירגעו, זו לא השוואה בין חטואל לקינג ג'יימס, אבל בזעיר אנפין - ובמציאות הישראלית שלנו - חטואל הצליח לעצור את הזמן במידה רבה מבחינתו. כי בשני המשחקים האחרונים, חטואל נראה כאילו לא היתה הפסקה של כמעט שנה מאז הפעם האחרונה שהבקיע. זה נראה בדיוק כמו פעם - החדות, והטאץ' הנכון, והמקום הנכון. חטואל הוא גולר בחסד, ואת זה גם הפציעה לא הרגה. עכשיו רק נשאר לקוות שיהיה בריא וימשיך את הרצף הזה.
המפסיד: ניסו אביטן. המאמן של הפועל חדרה נתפס בשבוע שעבר בהתבטאות קצת מדאיגה, כשאמר ש"ב-3:1 ויתרתי על המשחק" אחרי המשחק נגד מכבי חיפה. אמש, זה נראה כאילו הוא באמת ויתר - ההגנה של הקבוצה שלו היתה איומה, מול קבוצה שמהווה אתגר כמו נתניה, והיא כמעט העניקה ליהלומים את הניצחון במו ידיה. כמובן שבסוף זו אחריות של השחקנים, אבל האם ייתכן שגישה קצת יותר אסרטיבית - אפילו דרך הראיון ההוא - היתה משאירה רושם אחר? חדרה כנראה תצטרך להילחם על החיים שלה, ובלי מנטליות של לחימה - הולך להיות מאוד קשה לשרוד בליגה.
המספר החזק: 15. 15 שערים כבשה הפועל באר שבע בחמשת המשחקים האחרונים, כשמתוכם היא ניצחה שלושה, סיימה בתיקו משוגע בטדי והפסידה למכבי תל אביב - במשחק היחיד שבו לא מצאה את הרשת (ומול הקבוצה הכי חזקה בליגה). המשמעות היא שכמעט בלי ששמנו לב, הפועל באר שבע שינתה גישה - אם הקבוצה של רוני לוי, ואפילו של ברדה ומליקסון, היתה קבוצה שמנצחת דרך הגנה, היום בבאר שבע יש קבוצה שמנצחת דרך ההתקפה - שכובשת יותר מהיריב. הגיוון ההתקפי והחיבור של השחקנים השונים הוא הפלוס הגדול של באר שבע מודל 2023. וככה היא תנסה גם להמשיך הלאה, בדרך החוצה מפתיחת העונה החלשה.
השם החם: סדריק דון. הפועל ירושלים אמנם נחלשה מקצועית, אבל שני דברים עדיין יש לה - כר פורה של שחקני נוער (כארם זועבי זו דוגמא מצוינת) וחוש נהדר לזיהוי של שחקנים זרים. דוגמא קלאסית היא דון, שכבש שער ניצחון נגד הפועל תל אביב והוסיף שער ניצחון במשחק התחתית בפתח תקווה - שער שיכול להיות שווה יותר משלוש נקודות בראייה קדימה. דון בסך הכל בן 19, אבל יש שם פרוספקט שיכול להיראות מצוין - ואולי גם לעבור הלאה (כמו וויליאם אגאדה, עוד שחקן שצמח בירושלים והיום נותן גולים ב-MLS). בינתיים זה נראה מצוין עבורו, ועבור הקבוצה שאותה הוא מייצג.
אל תשכחו את: בני סכנין. כי מעבר לתדמית האפורה, סכנין עשתה השנה שינוי די מדהים בסגל - שינוי שהגיע מאילוץ. התקופה שבמסגרתה הסגל של סכנין לא עברה בבקרה אילצה את הקבוצה להעלות המון שחקנים מהנוער - וככה היא מצאה את השחקנים הצעירים שלה. סאהר תאג'י, בסיל חורי, אניס פורת עיאש, חסן חילו - כולם שחקנים שקיבלו את הצ'אנס בתקופת הביניים שבה לא היו זרים או שחקני רכש, והחזיקו אותה בצורה נפלאה (כולל הגעה לחצי גמר גביע הטוטו). סכנין ניצחה אתמול את ריינה בלי אף שחקן זר בהרכב - הישג נדיר בליגה שלנו. יכול להיות שהחומר המקומי שלה יביא אותה סוף סוף למשהו שיהיה קצת יותר ארוך טווח, מעוד עונה טובה במרכז הטבלה.
סדריק דון. הברקה של הפועל ירושלים (דני מרון)