12 שנים שאני מנסה לצוד את היום הזה. 12 שנים שבהן השתניתי לחלוטין, חיצונית ופנימית. בפעם הקודמת שבה חוויתי נסיעה שמחה מהבית לבלומפילד אחרי משחק מול מכבי תל אביב, הייתי ב(סוף) שנות העשרים שלי, בלי ילדים ועם צבע שחור בשיער.
12 שנים ארוכות עברו מאז הניצחון האחרון שלנו, שנים מלאות נסיעות דוממות הביתה, היבלעות לתוך החושך, חשבונות פנימיים ומאמצים להרים את עצמי ולתפקד כמו אדם מהיישוב ביום שאחרי אחרי משחקים קשים וכאפות השפלה על אמצע הפנים מזהבי, יצחקי ודומיהם.
12 שנים שבהן ליאור רפאלוב יצא בכדי לעשות לעצמו שם מעבר לים, ובסיומן, איכשהו, כנגד כל היגיון בריא וחוק טבע קיים, ליאור רפאלוב לא רק שלא השתנה חיצונית - הוא גם משחק טוב יותר ממה ששיחק כשעזב אותנו.
מודה ומתוודה - בזמנו, חשבתי שחתימתו של רפאלוב במכבי חיפה היא עניין יותר סנטימנטלי, מוראלי וכזה שיש לו השפעה חיובית על הצעירים וחדר ההלבשה של הקבוצה, פחות בעניין המקצועי. גם בתרחיש הכי אופטימי, לא דמיינתי שכך תיראה העונה של ליאור רפאלוב, כזו רמה של דומיננטיות, השקעה ובעיקר תפוקה לא פחות ממטורפת.
אבל מה שקרה אתמול, זו כבר רמה אחרת. במשחק של גב לקיר, בגוב האריות, היכל המנחוס, הוכח מעל לכל ספק שמכבי חיפה היא, כרגע, לפחות, הקבוצה של ליאור רפאלוב. בגיל שלושים ופאקינג שמונה, גיל שבו מתחילים לראות כתמים שחורים בסיום עליית גרם מדרגות, ליאור רפאלוב סוגר לנו ולו מעגל, מנצח את מכבי תל אביב בבלומפילד ומנתץ את התקרה האחרונה שעוד נותרה לנו בכל הנוגע לרצפים בעייתיים מהשנים השחורות.
לא השתנה חיצונית, וגם משחק יותר טוב (אלן שיבר)
הוא, כמובן, לא היה לבד במאמץ הזה. מכבי חיפה עלתה למשחק הזה בגישה סופר מחויבת, כמי שמבינה שזו, הלכה למעשה, אולי ההזדמנות האחרונה שלה לעלות בחזרה על רכבת המירוץ לאליפות. מכבי תל אביב, לעומת זאת, הרשתה לעצמה, בחסות הפער המבטיח, לעלות בנונשלנטיות לא ברורה. וזו מגמה שנמשכה כמעט לאורך כל תשעים הדקות. קבוצה אחת אולי הגיעה כמוליכת הטבלה, אבל דווקא השנייה שיחקה כמו אלופה אמיתית. מכבי תל אביב שלטה יותר בכדור, אבל לא היה ספק מי הקבוצה המסוכנת יותר, וביום מעט יותר חד ופחות שחוק של החוליה ההתקפית, היינו חוגגים תוצאה היסטורית.
לצד רפאלוב, המצטיין אתמול היה מחמוד ג`אבר. התיקול שלו, אשר ממנו הגיע השער, הוא חתיכת היילייט של NBA: מגיע מאחורי דור פרץ, גולש, ותוך כדי תאקל בניגוד לכיוון הריצה שלו גם מחלת את הכדור קדימה לעלי מוחמד. פשוט מטורף. מהלך יפהפה, וירטואוזי אפילו, כמו סט המברשות שענאן חלאיילי העביר את רביבו ג`וניור בדרך לבישול השער.
חוליית ההגנה, מן הסתם, נתנה משחק קרוב למושלם, שימיץ` ושון טיאטאו כל תקווה צהובה לשוויון, וגם כיוף במספר עצירות לא רעות תרם את חלקו. פייר קורנו עשה את שלו משני צידי המגרש, ועיליי פיינגולד זו חתיכת תופעת טבע. כמו רפאלוב, רק מהצד השני של סקאלת הגיל. הבגרות במשחק שלו פשוט מדהימה, בטח ביחס לשחקן שעושה בימים אלו את עונתו הראשונה בבוגרים. הוא משחק בצורה חכמה ובהיעדר הפחד, הרבה מעבר לציפיות של כולנו.
היו גם שתי בכורות, כשקני סייף עלה לשחק ראשון, ולאחר דקות מבולבלות בהתחלה, נתן עבודה והשתתף במאמץ המלחמתי. לעומתו, גדי קינדה, נער המריבה, עלה לבכורה שהייתי מגדיר כהזוייה, עם משהו כמו שישה איבודים בשש דקות. הוא ככל הנראה עדיין בג`ט לג, אני מאמין שהוא עוד יתרום לנו רבות בהמשך.
ומעל כולם, על כל האופרציה, ניצח, תרתי משמע, מסאי דגו. דגו אמר, עוד בתחילת השבוע, שהמשחק תלוי במכבי חיפה הוא שידר אמונה וביטחון בשחקנים שלו, והם החזירו לו על הדשא בצורה הכי טובה שהוא ואנחנו יכולנו לבקש. כל שחקן, גם המחליפים, ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות, כמה ומתי. אפילו הצהובים שקיבלנו ניתנו על עבירות חכמות שעצרו מתפרצות.
המנצח הגדול (אלן שיבר)
כל כך הרבה מילים נכתבו על מסאי דגו מתחילת הקדנציה שלו כאן. קיתונות של ביקורת, לעיתים הוגנת, לעיתים ממש לא, ותחושת המתנה בפינה לעת כישלון, אפילו, של לא מעט גורמים אינטרסנטיים. נראה כי המבחן המשמעותי ביותר של מסאי דגו, בעיניהם של אוהדי מכבי חיפה ופרשנים כאלו ואחרים, לא היה בהעפלת שלב אירופי או ברצף ניצחונות בליגה, אלא במשחק אתמול.
ולרגע המבחן שלו, למשחק על עונה שלמה, במצב הכי לא אופטימלי שאני זוכר את מכבי חיפה מגיעה בו למשחק כזה, דגו הופיע בענק ולקח את הקופה. נתן כאפת צד מעליב לרובי קין. כל כך הרבה שנים של מפלות, וכבר התרגלנו להרכין ראש ולהיכנס לכוננות ספיגה עוד לפני המשחקים מולם. הניצחון הזה מזיז בחזרה, בקטנה ממש, לוח טקטוני נוסף לכיוון סדרי העולם שהיינו מורגלים בהם בעבר.
כמובן, ומיותר לציין, שאם הניצחון הזה לא ימונף לסדרה של נצחונות נוספים, כאילו בטל ומבוטל הוא, ושלושת הנקודות שהשגנו אתמול שוות לא יותר משלוש הנקודות שאנחנו חייבים לקחת במשחק הבא מול מכבי פתח תקווה, כבר ביום ראשון.
אבל אלו קלישאות, בסופו של דבר, והן חוטאות במידת מה לאמת. ניצחון מול היריבה הכי מרה שלנו, בקלאסיקו של הכדורגל הישראלי, מוסיף יוקרה עצומה ונותן לנו סריקה מוראלית אדירה. הוא סופר משמעותי להמשך הדרך, יותר מניצחונות אחרים. אני לא אנהג כמוהם, בחוסר פאסון, ואנסה לגמד בצורה מזוייפת את חשיבות המשחק הזה בעבורי. ברור שהמשחקים מולם סופר חשובים לי, שזה השחיר לי את הנשמה לא לנצח פעם אחת בבלומפילד כל כך הרבה שנים.
ועדיין, המטרה שלנו בליגה הזו היא לא לנצח את מכבי תל אביב, אלא לקחת אליפות. ולשם כך - אנחנו צריכים לייצר רצף נצחונות ולנצל את זריקת המרץ של אתמול, ואת השחקנים החדשים שאיתנו, בכדי להמשיך ולהיצמד למכבי תל אביב, ולקוות למעידות נוספות שלהם בהמשך.
ברור שזה סופר חשוב (אלן שיבר)
ומצד שלישי, אהדת כדורגל היא, בסופו של דבר, רכס של פסגות ועמקים וסך כל הרגעים, טובים ורעים, שאנחנו חווים בדרך למחוז חפצנו. ואתמול, ברגע ירוק ונהדר, תקענו דגל על חתיכת פסגת פחד, וכבשנו אותה שוב. כמו תמיד, הנסיעה הארוכה הביתה הייתה חשוכה, אבל בניגוד לכל הפעמים הקודמות, השקט והחשיכה עטפו אותי כמו שמיכת פוך מנחמת, והתמסרתי אליהם ברצון כל הדרך אל עבר האופק.
את הניצחון הזה ואת הטור היום אני רוצה להקדיש לאחינו הירוק והיקר, אלעד קציר, שנמצא כבר קרוב למאה ימים בשבי מפלצות חמאס. אני לא מכיר אותו ברמה האישית, אבל הוא כל הזמן במחשבות שלי, אף שמחה לא תהיה שלמה מבלי שנחזיר אותו ואת כל שאר אחינו החטופים הביתה. זוהי חובתנו כעם.
שבוע טוב וירוק, שייגמר הסיוט ויחזרו אלינו כל השבויים, אמן.
נ.ב. לשמוע את הציטוט "השופטים מפחדים משחר" מפי אנשי מכבי תל אביב שווה בשבילי עוד שער. שרק ימשיכו להתעסק בשטויות האלו, זה לא רע.