כדורגל, וספורט בכלל, הם דבר דינמי. מה שנכון השבוע, יכול להיראות אחרת לגמרי בשבוע הבא, ובוודאי שבעוד חודש ובעוד חודשיים. בקצב המשחקים המטורף שקיבלנו העונה בעקבות הפגרה הכפויה, האמרה הזאת אפילו נכונה יותר. הנה, מכבי ת"א שנראתה כמטיילת לאליפות עם פער של 10 נקודות, איבדה את רובו בתוך שבוע, ומכבי חיפה פתאום נראית שוב כמו הקבוצה הטובה בארץ, או לפחות זאת שנמצאת בכושר הטוב ביותר בארץ בנקודת הזמן הנוכחית.
כעת, כשאנחנו מתקרבים לנקודת חצי העונה בליגה, הגיע הזמן להביט שוב על האלופה, ובעיקר על המנהל המקצועי שלה והאיש החזק במועדון בטח בכל הנוגע להחלטות המקצועיות, גל אלברמן. האיש שהוביל יחד עם ברק בכר את המועדון לשלוש אליפויות והופעה בשלב הבתים של ליגת האלופות, לקח החלטה הקיץ שהיממה את הכדורגל הישראלי - מינויו של מסאי דגו, מאמן חסר ניסיון עם רזומה בעייתי, לאחד התפקידים הכי מלחיצים בכדורגל שלנו, ובתור יורש למאמן הישראלי הכי טוב בטח בעשור האחרון, ודמות אפופת תהילה.
כשהתייחסתי למינוי הזה כאן בתחילת העונה, הודיתי שהוא לא ברור לי. להפקיד מועדון כמו מכבי חיפה, עם הסיקור התקשורתי שלה והקהל התובעני בידיו של דגו, נראה לי כמו מהלך חסר אחריות, כמעט מופקר. באותה עת, גם לא ידענו כמה הסגל שמסאי יקבל יהיה שונה מזה שקיבל בכר. באותו הטור, כתבתי שהאחריות למה שיקרה, תהיה קודם כל על גל אלברמן. כעת, כשנראה שההימור הזה הצליח, לפחות יותר ממה שאני ציפיתי, זה שוב הזמן להפנות את הזרקור לעברו של המנהל המקצועי.
מכבי חיפה הייתה צריכה להתמודד עם לא מעט אתגרים השנה, ועד כה, בשורה התחתונה, היא עושה זאת בהצלחה. העזיבה של אצילי, אבו פאני, ג`וש כהן ודילן בטובינסיקה, הפציעה שמשביתה את דולב חזיזה, הבעיות המשפחתיות של צ`ארון שרי שהובילו בסופו של דבר לעזיבתו עד לסיום העונה לפחות, פרשת דיא סבע, השחקן שאמור היה להיות הכוכב של המועדון, הבכורה המסויטת של לורנצו שימיץ`, והחזרה של ליאור רפאלוב, מהלך שיכול היה להסתיים במפח נפש לכל הצדדים, אך עד כה מצליח מעל ומעבר למצופה.
סבע. נמחק (אלן שיבר)
קודם כל, המחמאות מגיעות למסאי דגו, האיש על הקווים, שמצליח לפחות בשלב זה לנטרל כמעט כל מוקש וכבר הצליח לעבור משבר אחד קשה בתחילת העונה. מודה ומתוודה שכאשר מכבי תל אביב פתחה פער של 10 נקודות בטבלה, אני חשבתי שמאבק האליפות כמעט סגור. אני עדיין שם את הצהובים כפייבוריטים, אך הצורה שבה המאמן הצעיר וחסר הניסיון לא רק הצליח לעצור את כדור השלג של חיפה, אלא הפך את התמונה על פיה, היא מרשימה לכל הדעות. זה לא רק הניצחון על מכבי ת"א בבלומפילד שקטע רצף שלילי של 12 שנה, אלא גם העובדה שחיפה ידעה למנף זאת לאחר מכן לשני ניצחונות ויחס שערים 0:8, ולא סבלה מירידת מתח כמו שקורה לעיתים אחרי ניצחונות במשחקים גדולים.
ואם נחזור לעבודה של אלברמן, הוא ספג הן מצד הפרשנים והן מצד הקהל שלו לא מעט ביקורות העונה. התחושה הייתה לפעמים שקצת "עלה לו", אם להגדיר זאת בצורה שכונתית. את הסגל של חיפה עזבו כמות גדולה מדי של כוכבים בתוך פחות מחצי שנה. אולי לא את כל המקרים אפשר היה למנוע, אבל כשיש הצטברות כל כך גדולה, כולל מקרים בהם ההתנהלות מעוררת תהייה (דיא סבע, ג`וש כהן), הרמת הגבות מובנת, וגם החשש של הקהל הירוק. אבל, ואת זה צריך להגיד לזכותו של אלברמן, הוא הפך את מכבי חיפה למועדון עם תשתית חזקה ובריאה, וכשהתשתית טובה, הרבה יותר קל להתמודד עם השיפוצים בקומות העליונות.
נכון למחזור ה-17, מכבי חיפה כבשה הכי הרבה שערים בליגה ביחד עם מכבי ת"א, והיא עושה זאת למרות העזיבה של עומר אצילי ובלי דיא סבע רוב העונה. היא ספגה הכי מעט, והיא עושה זאת למרות הבעיות הקשות שהיו לה בעמדת השוער ובהגנה בתחילת העונה. מסאי דגו הצליח לשלב בצורה נהדרת את ענאן חלאיילי ועילאי חג`ג` כשחקנים מובילים בקבוצה, בטח חלאיילי, ובשבועות האחרונים נראה שגם גוני נאור מתחיל סוף סוף להזכיר מדוע בחיפה התעקשו לרכוש אותו. הסבלנות הזאת, יחד עם היכולת לתת במה לצעירים, היא עבודה של מאמן, אך היא לא הייתה מתרחשת ללא מערכת שמאפשרת את זה, וללא גב של המנהל המקצועי, שגם דאג להנחית כבר בתחילת ינואר את קני סייף וגדי קינדה, חיזוק ישראלי בפרופיל גבוה.
אם נרצה דוגמא נוספת, אפשר להביט על פרנטזי פיירו. אנחנו לעיתים נוטים לזלזל בחלוץ מההאיטי, הוא מסורבל, מגושם, והרבה פעמים גורם לאוהדים של חיפה עצמם לדפוק את הראש בקיר, אבל המספרים שלו לא משקרים. הוא הצליח לשדרג את עצמו העונה, ומאזן של 9 שערים ב-13 משחקים הוא מאזן שכל חלוץ היה גאה בו בליגה. גם במקרה שלו, הסבלנות של המערכת והגיבוי הוכיחו את עצמם.
דגו. צל
וכמובן, אי אפשר בלי מילה על ליאור רפאלוב. בפעם האחרונה שחיפה החזירה את גיבור הקהל הביתה, זה היה יוסי בניון. זה נגמר בטראומה וצלקת שלא הגלידה אצל הקהל הירוק. אני בטוח שלמרות שמדובר בטיפוסים שונים מאוד, היה חשש אצל אותו קהל שגם הקאמבק הזה יתרסק לך בפנים. בפועל, הם לא היו יכולים לדמיין תסריט מוצלח יותר. אלו לא רק המספרים של רפאלוב, שבעה שערים והוסיף 5 בישולים עד כה. זה לא רק שערים מול מכבי ת"א ובדרבי. זאת גם מנהיגות, דוגמא לצעירים, ושחקן שמהווה כרגע משענת לכל הקבוצה הזאת, מישהו לסמוך עליו. גם ההימור להחזיר אותו בקיץ, עם כל הסיכון שנלווה לכך, הוכיח את עצמו בגדול.
גל אלברמן ספג וספג ביקורות מאז חודש מאי האחרון. הוא ספג ביקורות שלטעמי היו ברובן מובנות בזמן אמת (גם ממני, אודה ולא אבוש), אבל בכדורגל אנחנו כל קודם כל שופטים על פי התוצאות, ולפחות אחרי חצי העונה הזאת, גם הוא וגם מסאי דגו, שהתקבל בחשד גדול ובתחושה שהכישלון שלו הוא רק עניין של זמן, יכולים בהחלט להביט אחורה על חצי העונה שעברה עליהם, ולהיות מרוצים מהעבודה שלהם עד כה. כעת, יהיה מעניין לראות האם החזרה למאבק האליפות תגרום לירוקים לבצע עוד מהלכים משמעותיים, והאם הפיק של החודש האחרון מסמן את הכיוון האמיתי אליו הולכת העונה של חיפה.