סמכו על התהליך: הסבלנות בכדורגל משתלמת

סבלנות, על פי ההגדרה המילונית, היא היכולת לסבול המתנה, עיכוב או התגרות בלי לכעוס או לדאוג, וכן היכולת להתמיד בשקט בהתמודדות מול קשיים. סבלנות, המילים פשוטות, היא היכולת שלנו לעמוד ברגעים קשים, מתוך אמונה בצדקת הדרך והידיעה שבהמשך, יגיעו זמנים טובים יותר. בכדורגל, ובטח בכדורגל הישראלי, סבלנות היא תכונה שקשה מאוד למצוא.

אבל דווקא העונה, אולי בצל המצב שהקשה על ביצוע שינויים ואולי בשל שינוי בתפיסה של חלק מהמועדונים, אנחנו מקבלים את ההוכחה שסבלנות, במיוחד עם מאמנים, בהחלט עשויה להשתלם. מנגד, המונח המיושן והאהוב כל כך, "אפקט המאמן החדש", מתנפץ שבוע אחרי שבוע. רגע לפני סיום העונה הסדירה בליגת העל וכאשר תמונת הפלייאוף העליון והתחתון מתבהרת, בואו נעסוק בכמה דומאות.

שתיים מהקבוצות שעברו משברים חמורים מאוד העונה, הן הפועל באר שבע והפועל ירושלים. הראשונה, למי ששכח, סומנה אחרי הקיץ האחרון כקבוצה שיכולה לנצל את השינויים במכבי חיפה ומכבי ת"א על מנת לעשות צעד אחד קדימה מהמקום השני בו סיימה, ויחד עם אליניב ברדה על הקווים, יש מי שראה אותה אפילו כפייבוריטית לאליפות. אבל המציאות הייתה רחוקה מאוד מהחלומות, בטח בתחילת העונה, שנפתחה עם הפסד 6:1 מהדהד למכבי ת"א בגביע הטוטו. בסך הכל גביע הטוטו, אבל תבוסה שהשפיע עמוקות על הקבוצה מהנגב.

ב"ש פתחה את העונה עם ניצחון אחד בלבד בארבעת המחזורים הראשונים, אבל המשבר המקצועי הגדול החל אחרי הפגרה הכפויה בצל אירועי ה-7.10. האדומים חזרו מהפגרה עם ניצחון אחד בלבד משישה משחקים, שלמעשה די סיים את החלומות שלהם על אליפות, ובעיקר נראו כמו קבוצה כבויה, כזאת שלא מזכירה במאומה את החבורה הלוחמנית שראינו מב"ש בשנה הקודמת. לפתע, גם המקום בפלייאוף העליון לא נראה כל כך מובטח.

בשלב הזה, הפיתרון הקל ויש מי שיגיד אפילו מתבקש מצד אלונה ברקת, היה לעשות שינוי בצוות המקצועי. אולי ההצלחה של אליניב ברדה העונה הקודמת הייתה מקרית? אולי הוא לא מספיק מנוסה להתמודד עם משברים? השאלות האלו באופן טבעי עלו, אבל לב"ש הייתה סבלנות, ואליניב ברדה הוכיח, שוב, שהוא קורץ מחומר אחר. הוא עשה את ההתאמות המקצועיות הנכונות, החדיר אמונה בסגל שלו, וקיבל מהם ריצה מדהימה עם 10 ניצחונות רצופים. ב"ש כנראה לא תיזכה באליפות העונה, אבל היא הרוויחה את המאמן שלה ואת האמונה שלה בעצמה גם לעונה הבאה.

באר שבע והפועל ירושלים הן שתי הדוגמאות הבולטות ביותר לכך שהסבלנות משתלמת, ואפשר להוסיף בגזרת המחמאות גם את בני סכנין. המועדון הפך במשך השנים לסמל של חוסר סבלנות ואימפולסיביות, עמד בתחילת חודש ינואר במבחן לא פשוט כאשר הקבוצה הייתה ברצף של שישה משחקים ללא ניצחון והדחה מגביע המדינה כבר בסיבוב ח' נגד עירוני רמת השרון מהלאומית. אחרי אותה הדחה, סכנין יצאה למסע התאוששות בו הפסידה משחק אחד בלבד מתוך שישה, נמצאת על סף הבטחת המקום בפלייאוף העליון. סלובודן דראפיץ' אחרי מספר שנים לא פשוטות משקם את מעמדו, וסכנין אולי למדה את הכוח של אורך רוח.

מנגד, מי שלא גילתה סבלנות הייתה מכבי נתניה, שבחודש דצמבר האחרון, למרות התנהגות של אלמוג כהן, המנהל הספורטיבי דאז, החליטה לפטר את רן קוז'וך. תבוסה של 3:0 נגד בית"ר ירושלים, שהיוותה שיא של תקופה רעה, הספיקה מבחינת אייל סגל על מנת לסיים את דרכו של המאמן שרק עונה קודם לכן, עשה עבודה מצוינת במועדון. קוזו'ך הלך למכבי פתח תקווה, מכבי נתניה מינתה את גיא צרפתי שפתח בצורה טובה, אבל מאז הוא והיהלומים סופרים כבר שישה משחקים ללא ניצחון והסתבכו בתחתית. קוזו'ך ופ"ת? הם נקודה בלבד מהפלייאוף העליון.

אז כן, היו גם מקרים ששינויי מאמן הכי הכרחיים, כמו אותו קוז'וך על חשבון בני לם, וחיים סילבס בהפועל חדרה. יש גם מקרים בהם עדיין לא ראינו הצלחה, כמו יוסי אבוקסיס בהפועל תל אביב, אך אפשר בהחלט להבין את המהלך, גם מתוך חשיבה לטווח ארוך במועדון כאשר יש לך הזדמנות להביא מאמן בסדר הגודל הזה בשוק הישראלי, ושגם מזוהה עם המועדון. אך אם יש מה שלמדנו העונה, הוא שאפקט המאמן החדש כבר לא עובד, וגם מאמנים שהגיעו באמצע העונה, לא הביאו לשינוי מיידי. אפשר לשייך את זה ללו"ז הצפוף במיוחד בשל פגרת המלחמה הכפויה, והעובדה שלמאמנים היה פחות זמן בין משחקים להשפיע ולשנות, ואפשר גם להגיד בכנות - אין הרבה הבדל בין המאמנים והקבוצות בליגה.

פרט לשלוש קבוצות שנמצאות בסקאלה אחרת, מבחינת התקציב, הסגל, המעטפת והתנאים, כמעט בלתי אפשרי להמר בפתיחת העונה מי תסיים בפלייאוף העליון ומי תהיה מועמדת לירידה. האם מישהו חשב שבני ריינה תהיה במקום החמישי ושכך תיראה התחתית שלנו העונה? כנראה שלא. לכן, טוב יעשו בעלי הקבוצות אם יאמינו יותר במאמנים שלהם, ואלא אם כן מדובר במשבר עמוק בחדר ההלבשה, יתנו להם את השקט לעבוד. בליגה כל כך צפופה ושווה, זה בדרך כלל ישתלם להם.