היררכייה חברתית היא מבנה מאוד מעניין. גם אם יש כמה אנשים באותה חבורה או קבוצה, הם לא שווים. כל אחד מוצא את התפקיד שלו כחלק משלם גדול יותר. גם בהקשרים סוציולוגיים יותר, וגם בהקשרים של חוליות התקפיות בכדורגל. ראינו הרבה שלישיות גדולות מסביב לעולם, ובכל אחת מהן היה שחקן שהרגיש כמו הכינור השלישי.
רוברטו פירמינו היה כזה עם מוחמד סלאח וסאדיו מאנה בליברפול. כרים בנזמה היה כזה לצד גארת' בייל וכריסטיאנו רונאלדו, וגם ניימאר לצד לואיס סוארס וליאו מסי בברצלונה. במקרה שלנו, כאן בכדורגל הישראלי, מתפתחת מול עינינו שלישיית עמ"א - ערן זהבי, מילסון ואושר דוידה.
הראשון, ערן, הוא אחד החלוצים הישראלים הגדולים בכל הזמנים ומי שהתאושש ממשבר עם שלושה שערים ובישול בשבוע האחרון. השני, מילסון, הוא אולי הזר הגדול ביותר שהיה כאן מאז וואקמה ושחקן שמניע את ההתקפה הצהובה. יכולת הדריבל שלו מצד אחד וחוכמת המשחק מהצד השני שווים שערים, כפי שראינו ב-1:4 מול אולימפיאקוס.
למרות זאת, מגיע גם הרבה קרדיט לשחקן השלישי. אושר דוידה. מכבי ת"א לא הפסידה משחק בו הוא פתח בהרכב, וגם אם המספרים עצמם לא יוצאי דופן (שער ושלושה בישולים העונה), הוא פשוט הופך את מכבי לטובה בהרבה.
משפר את הקבוצה (ברני ארדוב)
גיוון באגף
האגף הימני של מכבי תל אביב הפך לטוב יותר בשבועות האחרונים, לא מעט בזכות עידו שחר (כפי שכתב בצורה נהדרת ידידי אבירן גרין), והרבה מאוד בזכות דוידה עצמו. רובי קין ניסה לא מעט פתרונות שם - יונתן כהן, קיקו בונדוסו, דן ביטון, מעבר ל-4:4:2 - ואף אחד מהם לא תפס בצורה משמעותית. דוידה כן.
דוידה שיפר באופן משמעותי את המשחק עם רגלו הימנית, מה שמאפשר לו להיות שחקן שיכול להשתמש בשתי הרגליים בצורה טובה. תוסיפו לזה את המהירות ואת הביטחון שעולה ממשחק למשחק וקיבלתם כאן שחקן שיכול לעשות לא מעט.
היכולת הזאת לשחק עם שתי הרגליים ברמה גבוהה היא חלק משמעותי מהיכולת של דוידה ומשהו שלא ראינו באופן משמעותי עד עכשיו מבן ה-23, אבל הוא מצא את עצמו מבשל עם רגלו הימנית לערן זהבי בנגיעה מול מכבי פתח תקווה ואף יכול לבעוט איתה לשער. את שערו היחיד במדי מכבי (מול הפועל ירושלים) הוא בעט בשמאל, אחרי כדור מעולה לגבי קניקובסקי שמצא אותו עם מבט חופשי לשער.
הגול ההוא של דוידה הזכיר הרבה יותר את ערן זהבי, מה שמעיד אולי על היתרון הגדול ביותר של דוידה - הוורסטיליות. הוא יכול להניע כדור, להוביל אותו בדריבלים מוצלחים ואף לבעוט לשער, מה שהופך את שיתוף הפעולה עם שחר באגף למסוכן יותר.
שחר יודע להניע כדור בצורה טובה מתוקף תפקידו כקשר, מה שמוביל הן לחילופי מסירות עם דוידה והן למצבים בהם דוידה עושה את התנועה הנכונה בזמן ששחר מניע את הכדור. השניים גדלו זה לצד זה בקבוצות הנערים של מכבי ת"א ובקשר טוב עד היום. יחד עם דור פרץ, קשר מגוון נוסף, הם יכולים ליצור משולש מסוכן מאוד שמוביל לשערים. זה לא האגף החזק של מכבי ת"א, בהתחשב במה שיש להם בצד השני, אבל בהחלט משפיע.
כימיה נהדרת עם עידו שחר (ברני ארדוב)
מקל על מילסון
זה, אולי, התפקיד ה"קלאסי" יותר של דוידה, כשחקן כנף טהור. לא חסרים ווינגרים שיכולים לרוץ מהאגף, לבעוט לשער ולייצר פעולות עם ריצה מוצלחת או עם מסירה נכונה, אבל זה רק צד אחד. מה שהופך את דוידה לשחקן מסוכן, ואחת התבניות ההתקפיות המהנות ביותר של מכבי ת"א, היא החלפת המקומות שלו ושל מילסון.
מכבי ת"א הבקיעה 16 שערים ב-476 דקות משותפות שלהם על המגרש, ממוצע של שער כל 29.75 דקות. זה כולל שני שערים בהתפוצצות מול נתניה, שלושה מול מכבי פ"ת ומול אולימפיאקוס, כשהם אמנם בישלו אחד לשני רק פעם אחת אבל הופכים את החיים זה של זה לקלים יותר.
במקרה של השער מול הפועל באר שבע, למשל, דוידה קיבל כדור טוב ממילסון ובעט לניב אליאסי כשההגנה מתמקדת בו. אליאסי הדף בצורה טובה, אבל מילסון ניצל את החופש הזה בשביל להבקיע.
דוגמה אחרת לזה הייתה בשער שדוידה בישל למילסון, מול נתניה. כדור שוער מגיע לדוידה, ומילסון מתחיל לרוץ לעברו הרחק מהאגף. זה נגמר בשער קליל מול הגנה מובסת בפיגור 3:1. צפו (החל מ-3:27) >>>>
כאן נכנס החלק המשמעותי השני במשחק של דוידה - הוא הופך את החיים של מילסון לקלים יותר. ברגע שיש שחקן מהיר נוסף באגף השני אז יריבות כבר לא שולחות שמירות כפולות על מילסון (שעבר בעצמו מיני-בצורת של שער אחד ואפס בישולים ב-5 משחקים באמצע העונה) ולא יכולות להאט אותו באותה הדרך, כשדוידה לא דריבליסט טוב כמוהו אבל מסוכן יחד עם עידו שחר מאחוריו.
בכך, בעצם, היריבות צריכות לבחור את הרעל שלהן בעצמן. מצד אחד זה יכול להיות הדריבל של מילסון, שחקן שאי אפשר לעצור באחד על אחד, ומצד שני זאת יכולה להיות בניית ההתקפות של דוידה. שניהם יכולים לנוע למרכז המגרש וליצור בשתי דרכים, מה שהופך את ההגנה עליהם לקשה בהרבה.
במקרה של המשחק הערב, מול בית"ר, יכול להיות שזה יגמר בקונצרט של ממש. דוידה לא היה בשיאו ולא יצר איומים של ממש מול אולימפיאקוס, אבל חוסר הריכוז של ההגנה היוונית והחשש גם ממנו ומזהבי הוביל לכך שמילסון עשה מה שהוא רוצה על המגרש. בשביל זה הוא שם, מספר שלוש האולטימטיבי.
דוידה לא שחקן ההתקפה הטוב ביותר של מכבי ת"א וגם לא השני בטיבו. יכול להיות שאפילו גבי קניקובסקי ודן ביטון מסוכנים יותר, אבל לא מקרי שדוידה הוא המשלים הטוב ביותר משלושתם. הוא מספיק מגוון מצד אחד ומספיק מהיר מצד שני כדי להפוך את החיים שלהם לקלים יותר, ואולי כאלה שעם טיפת מזל יהיו שווים מקום בחצי גמר הקונפרנס ליג. עמ"א עמ"א עמ"א.