טוב, אני רגיל בדרך כלל להחזיק בידיים הגה ולנהוג מהר ברוב שעות היום שלי, ולא לשבת מול המחשב הנייד ולכתוב, אבל יאללה נו... לפחות ארגיש קצת יאיר לפיד מידי פעם. לכל מי שלא יצא להכיר אותי, אני אלון דאי, בן 24, חצי אשדודי חצי נווד, נהג מרוצים במשרה מלאה. מה זה אומר במילים פשוטות? אני קם בבוקר, מתאמן רוב היום ובסופי שבוע בדרך כלל אני נמצא באחד המסלולים באירופה, מתחרה באליפות אירופה בנאסקאר.
המון אנשים פונים אליי בסיום מירוץ וצמאים לאינפורמציה - איך היה המירוץ? איך המכונית? איך המסלול? איך מתנהל היום שלי כנהג? לפתחי התגלגלה אחלה הזדמנות לשתף את הקהל הישראלי בדרך החיים של נהג מרוצים, אז למה לא בעצם?
אנסה מעל במה מכובדת זו לשתף אתכם ככל האפשר בחוויות שאני חווה, בין אם זה בסופי שבוע של מרוצים, הכוללים את מאחורי הקלעים ואינטראקציה שלי עם המהנדסים והמכונאים, מנהלי קבוצה, אסטרטגיות קבוצתיות, הצלחות, כישלונות וכל מה שמתלווה לזה. או לסירוגין בשגרת היום יום שלי: אימוני כושר ונהיגה בסימולטורים, פגישות ואירועים מעניינים, ואפילו לתת כמה טיפים לאלו ששואלים את עצמם "איך אני יכול להיות נהג טוב יותר?".
אז איך אפשר להיות נהג טוב יותר?
אז רגע... נסקאר? זה לא המרוצים האלה שמסתובבים בסיבובים בלי סוף? אז כן, בדיוק זה! המרוצים האלה של האמריקאים הדרומיים עם הטנדרים והפחיות בירה. אולי תופתעו לשמוע, אבל מרוץ הנסקאר נחשב לאחד מענפי הספורט הכי גדולים בארה"ב! עד לא מזמן התחרתי באליפות העולם ואליפות אירופה במכוניות GT, ולפני שנה עשיתי את המעבר לאליפות הנסקאר האירופאית. כיוון שבאירופה כמעט ואין מסלולים אובליים (העגולים האלה שפונים בהם רק שמאלה) אנחנו מתחרים על המסלולים הרגילים והמוכרים.
אני רוצה לרגע אחד לעמוד על ההבדלים בין רכבי GT לרכבי נאסקאר. מכוניות GT הן מכוניות אקזוטיות דוגמת למבורגיני, פרארי, מרצדס והרשימה ארוכה, המכנה המשותף לכולן הוא שהן מפוצצות בטכנולוגיה ובקרות עם הספק מנוע "סביר" נגדיר זה כך (450-500 כוח סוס).
לעומתן מכוניות הנסקאר אלו קופסאות מלאות בצינורות (כלובי התהפכות) עם אפס טכנולוגיה שפשוט הלבישו עליהן איזשהו גוף של רכב אמריקאי ממוצע (שברולט מאליבו, פורד פיוז'ן) והכניסו מנוע מוגזם בטירוף (700+ כוחות סוס). למי שתהה מה יותר מהנה, אין ספק שהנסקאר, המקום היחיד שנהג לא צריך לחשוב כמו טייס מזל"ט שרק מפעיל רכב מהיר, אלא צריך ממש לנהוג!
דאי על הפודיום באנגליה. כישרון ענק
מירוץ הנסקאר אחד מענפי הספורט הכי גדולים בארה"ב
לאחרונה היה לי הכבוד להתקבל לאחת התוכניות היותר גדולות של הנסקאר האמריקאי בשם "NASCAR Next", תוכנית שלוקחת נהגים צעירים שמתחרים בקטגוריות שונות בנסקאר, ובעצם תומכת בהם בכל מה שקשור לחיים מחוץ לרכב - שלצערי, אפילו קשים יותר מהחיים בתוך הרכב. עבודה ברשתות החברתיות, עבודה מול עיתונאים, קביעת פגישות, חיפוש ספונסרים, פרזנטציות לספונסרים, למי באמת יש כוח לזה? תנו לי לנהוג!
אבל זה לא באמת ככה, זה הרבה יותר מורכב. סתם כדי לסבר את האוזן, עלות מרוץ אחד לקבוצה ולספונסרים בנסקאר האמריקאי נעה סביב 150,000 דולר ויש 36 מרוצים בעונה (!), אז בשביל לזכות בפריווילגיה והכבוד להיות אחד ממאות אלפים שזוכה לשבת מאחורי גלגל ההגה במרוץ הנוצץ דרושה עבודה מאומצת וקשה.
אז כרגע, ברגעים אלו ממש, אני יושב וכותב את המילים האלו כשאני בשדה התעופה הית'רו בלונדון, ממתין לטיסה שלי חזרה לארץ אחרי סופ"ש מוצלח של ניצחון באחד המרוצים של אליפות אירופה בנסקאר (אירופה, כן?). מה שמוביל אותי לנושא של שבוע הבא שבו אספר לכם מחדרי חדרים איך הגעתי ממצב של ניחתות טכנית מובהקת לעומת המתחרים, למצב שבו אני מנצח מרוץ עם 28 מתחרים בפוטו פיניש של בסך הכל 0.132 מהמקום השני.
נתראה בשבוע הבא!
אלון
נתראה בשבוע הבא