42.195 ק"מ במהירות ממוצעת של כ-20 קמ"ש ולרוב בתנאי מזג אוויר לא אופטימאליים במיוחד. ריצת המרתון היא אחת מהתחרויות הקשות ביותר במשחקים האולימפיים. אסור לברוח מוקדם מדי, אסור לאבד את המובילים, אסור להיכנע לחום של אוגוסט, אסור לחשוב על הלחץ לזכות במדליה, אסור לסטות מתוכנית הריצה שגובשה במשך חודשים ובעיקר - אסור להיתקע ב"קיר", מסך הברזל הפיזי והמנטאלי שניצב בפני רצי המרתון.
לצד כל אלה, ריצת המרתון היא לא רק תחרות ספורטיבית ממדרגה ראשונה, אלא גם ספקית הסיפורים המוזרים והאנקדוטות של המשחקים האולימפיים עוד מתחילת המאה ה-20, הרבה לפני שאריק מוסמבאני חשב לקפוץ למים בסידני. לפניכם הסיפורים שהפכו את ריצת המרתון האולימפית לכה מיוחדת.
טרמפ לקו הסיום: המרתון המוזר של סנט לואיס
אולי אלה סיפורי סבתא, אבל נראה כי המרתון האולימפי של סנט לואיס ב-1904 ייזכר לעד כמשונה ביותר מבין כולם. את החבורה מוביל הרץ האמריקני פרד לורץ, שפרש לאחר כבר לאחר 14.5 ק"מ. אולם, כשמאמנו הציע לו טרמפ לאצטדיון הוא לא סירב ועלה למכונית ממנה נופף לעבר המתחרים והקהל שנכח במקום. המכונית התקלקלה לאחר 16 ק"מ נוספים ומשם לורץ המשיך לקו הסיום, תוך כדי שהוא זוכה לתשואות הקהל ביציעים. הפארסה התבררה רק כאשר המתחרים האחרים הגיעו. לורץ נפסל והושעה.
עצירה קטנה בפרדס. קרבחאל
תומאס היקס, גם הוא מארצות הברית, הוכתר כמנצח, אלא שגם הוא לא חף מפשע. היקס סבל לאורך כל הריצה, אך במקום לפרוש הוא שתה מנות של סטריכנין (מכונה גם "רעל עכברים") ביחד עם אלכוהול כדי להמריץ את השרירים בזמן קצר. למחרת הריצה היקס כמעט מת והחליט שזו הריצה האחרונה בחייו. מיותר לציין שסטריכנין אסור לשימוש מאז.
סיפורי הסבתא הנוספים סביב הריצה מדברים על אנדארין קרבחאל הקובני, שהגיע לסנט לואיס בטרמפים מניו אורלינס. קרבחאל הגיע לזינוק בבגדי עבודה כשהוא לא אכל 40 שעות ברצף. הוא החליט לעצור בדרך בפרדס ולאכול כמה תפוחים, שגרמו לאחר מכן לכאבי בטן עזים. למרות הסבל והרעב, קרבחאל סיים במקום הרביעי. מנהל הוועדה המארגנת בסנט לואיס הגדיר את הריצה ההיא כ"שערורייתית בכל הרמות, אבל היסטורית". צדק.
ללא חוש כיוון: דוראנדו פייטרי הולך לאיבוד
4 שנים לאחר המרתון המוזר של סנט לואיס הגיע אירוע ביזארי נוסף. דוראנדו פייטרי, רץ איטלקי בן 23, סיפק ריצה נהדרת במרתון לונדון 1908, חזר מפיגור ניכר לאחר 32 ק"מ, כדי לתפוס את ההובלה בקילומטרים האחרונים. אולם, החום, העייפות והאנרגיות שהשקיע פייטרי עשו את שלהם. הרץ האיטלקי סבל מהתייבשות קשה ועייפות וכאשר נכנס לאצטדיון הוא התבלבל והחל לרוץ לכיוון אחר, לפני שהמארגנים כיוונו אותו לקו הסיום.
פייטרי. לפחות הוא קיבל כבוד מהמלכה (gettyimages)
פייטרי החל למעוד בכל כמה מטרים לפני שהגיע לקו הסיום - 5 מעידות בסך הכל, כאשר בכל פעם המארגנים מסייעים לו לעמוד על רגליו. לבסוף הצליח פייטרי, בעזרת המארגנים, לחצות את קו הסיום ולקרוס. האמריקני ג'וני הייז, שסיים שני, גילה על האירוע והגיש ערעור, שלבסוף גרם לפסילת פייטרי וסידר לו את הזהב. למרות הפסילה, פייטרי זכה לכבוד כשקיבל ממלכת אנגליה גביע הוקרה. הסופר הבריטי ארתור קונאן דויל אף הקדיש לו מקום נכבד בטור ושכתב על הריצה וגייס לו ספונסרים על מנת שיוכל לפתוח...מאפיה.
אמרו לו שהוא מוכרח להיות חזק
אמיל זאטופק, מגדולי הרצים למרחקים ארוכים, בכלל לא היה אמור לרוץ את המרתון האולמפי בהלסינקי 1952, שנערך לאחר שכבר זכה בזהב בריצות ל-5,000 ו-10,000 מטרים. זאטופק, "הקטר הצ'כי", נרשם למרתון, אך לא היה בטוח שיוכל לרוץ. לאחר שראו שזכה בשתי מדליות זהב, נציגי השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה החליטו להפעיל עליו לחץ פיזי מתון כדי שיתחרה. לזאטופק לא נותרה ברירה והוא פשוט החליט להיצמד למרתוניסטים המובילים. זה עבד. זאטופק ניצח, השלים טרבל משוגע וקטף גם שיא אולימפי. אז מי אמר שהקומוניזם לא הביא דברים טובים?
האלוף הולך יחף
אבבה ביקילה נחשב לאחד מרצי המרתון הגדולים בכל הזמנים. הרץ האתיופי, שהלך לעולמו בגיל 41 בלבד, פרץ לתודעה במשחקים האולימפיים ברומא ב-1960. ביקילה הגיע לטיסה של המשלחת האתיופית לבירת איטליה ברגע האחרון, ומשם הכל היסטוריה. ביקילה ניסה למדוד נעליים של אדידס, הספונסרית של המשחקים, אלא שהוא לא מצא זוג שהתאים לו בדיוק. התוצאה? ביקילה החליט לרוץ יחף. התוצאה החשובה יותר? מדליית זהב מדהימה. 4 שנים לאחר מכן בטוקיו, הפעם עם נעליים, ביקילה זכה בפעם השניה ברציפות במדליית זהב במרתון האולימפי.
נעליים זה לחלשים. ביקיליה בדרך לזהב ברומא (gettyimages)
גנב את התהילה
כאשר פרנק שורטר האמריקני, שהוביל את ריצת המרתון במשחקי מינכן 1972, נכנס לאצטדיון האולימפי הוא לא האמין שזה קורה לו. רץ במדי מערב גרמניה מקדים אותו על המסלול וזוכה לתשואות הקהל המקומי. נורברט סודהאוס, אזרח מן השורה, פרץ עם מדי נבחרתו למסלול, זכה לתשואות הקהל, הניף את ידיו וחצה ראשון את קו הסיום לפני שהמאבטחים פינו אותו.
"זה לא פרנק. אדם נכנס לאצטדיון והוא לא פרנק שורטר. יש כאן מתחזה, תעיפו אותו", זעקו השדרים האמריקנים, שליוו את הריצה בשידור ישיר. "לא הגיוני שזה קורה במשחקים האולימפיים. זה מזכיר את הרמאי מ-1904 שלקח טרמפ לקו הסיום. לרבים כאן אין מושג שזהו מתחזה". שורטר הביט בסודהאוס שרץ לפניו והיה בהלם מוחלט, כאשר האמריקני חצה את קו הסיום בזמן של 2:12:19 שעות הוא הניד את ראשו לצדדים כלא מאמין שהוא הפסיד. רק לאחר מספר דקות הוא הבין שהוא זכה. שורטר לא זכה למחיאות הכפיים המגיעות למרתוניסט הראשון שנכנס לאצטדיון בדרך לניצחון, אך הפך לאלוף האולימפי השלישי של ארה"ב במרתון. ואגב, כל השלושה לא נכנסו ראשונים לאצטדיון האולימפי. הקודמים היו תומאס היקס ב-1904 וג'וני הייז ב-1908.
תמצית הרוח האולימפית
אחד המראות הבלתי נשכחים מהמשחקים האולימפיים לדורותיהם הגיע מריצת המרתון לנשים במשחקי לוס אנג'לס 1984. הרצה השווייצרית גבריאלה אנדרסן שייס גרמה לצופים ביציעים לעצור את נשימתם. אנדרסן שייס נכנסה לאצטדיון האולימפי כשהיא במצב של תשישות מוחלטת, גופה מעוות ובקושי מצליחה לצעוד. הצוות הרפואי רץ לעברה, אך היא התעקשה לסיים את הריצה ולהימנע מפסילה. כמעט 6 דקות חלפו מרגע הכניסה לאצטדיון עד הרגע שבו השווייצרית חצתה את קו הסיום וקרסה על המסלול. היא פונתה לבית חולים, שם קיבלה נוזלים ושוחררה כעבור מספר שעות. המראה המטריד הפך לרגע שמסמל במידה מסוימת את הרוח האולימפית – להילחם ולהמשיך עד אפיסת כוחות בכדי להגיע לקו הסיום.
להילחם עד אפיסת כוחות. גבריאה אנדרסון הבלתי נשכחת (gettyimages)
אחרון, אחרון, חביב
ריצת המרתון היא החותמת הסופית של המשחקים האולימפיים, כאשר לאחריה האצטדיון האולימפי הופך לזירה של טקס הסיום. אלא שבמשחקי ברצלונה 1992 המארגנים נאלצו להתמודד עם דילמה - מה עושים כשהטקס צריך להתחיל ויש עוד רצים? פיאמבוג'ין טול, רץ מונגולי בן 33, גרם לדילמה הזו לאחר שהמשיך בריצה זמן רב לאחר שיתר הרצים, למעט הפורשים, חצו את קו הסיום. המארגנים לא רצו להמתין ושלחו את טול לסיים את הריצה במתחם האימונים הסמוך.
רק לאחר שחצה את קו הסיום במקום ה-87 בזמן של 4:00:44 שעות, בפער של 1:46 שעות אחרי המנצח ו-56 דקות אחרי הרץ לפניו, התברר הסיפור המלא. טול איבד את הראייה ב-1978 בגלל פיצוץ. כשנה קודם לכן הוא קיבל בחזרה את הראייה בעין אחת והחליט ששום דבר לא יעצור אותו בדרך למשחקים וששום דבר לא ימנע ממנו לסיים את הריצה, אפילו אם מלך ספרד היה לחוץ לחזור למדריד.
לא מפסיק לרוץ
בגיל 49 היילה סטאין היה הספורטאי המבוגר ביותר בתחרויות האתלטיקה באתונה 2004. גודל המרתוניסטים הישראלים נתן את הופעת חייו ורשם הישג ענק, כשחצה את קו הסיום במקום ה-20 בזמן של 2:17:25 שעות. אלא שכנראה ריצה מתישה של 42.195 ק"מ לא הספיקה לסטאין, שהחליט להוסיף 400 מטר נוספים, עשה עוד סיבוב והגיע שוב במקום ה-28. לאחר כמה דקות בלבול הוכרז סופית שסטאין, שגם הספיק לרוץ בבייג'ין בגיל 53, דורג במקום ה-20. אנרג'ייזר פספסו פרזנטור.
לא ראה את זה מגיע
סטפאנו באלדיני האיטלקי ניצח במרתון באתונה 2004, אבל סיפור המירוץ שייך לוונדרליי דה לימה. הרץ הברזילאי סיפק הופעה נדירה המשלבת כוח רצון עצום ויכולת ספורטיבית מעולה. בנקודת 20 הקילומטרים דה לימה פתח מבערים וברח לדבוקה. פחות מ-7 ק"מ לסיום, כשדה לימה מוליך בפער לא קטן, פרץ לשדה הריצה מפגין אירי פרו פלסטיני בשם קורנליוס הוראן, שהפיל את דה לימה לקרקע. הברזילאי היה המום נוכח האירוע, איבד 15 שניות והתקשה לחזור לקצב שלו. באלדיני עקף אותו ובהמשך גם מב קפלזגי האמריקני חלף על פניו. בשארית כוחותיו הצליח דה לימה לחצות את קו הסיום, 15 שניות בלבד לפני ג'ון בראון הבריטי.
מכשול בלתי צפוי. דה לימה והאיש שגנב לו את הזהב