לאלף את התרנגול: הסגנון שהביא לצרפת גביע

צרפת היא לא הנבחרת הכי מרגשת שניתן היה לייצר מחומר השחקנים המצוין שיש לה. דשאן בחר לוותר על השליטה בכדור, חיזק את חדר ההלבשה והוכיח שאפשר לרסן את הכישרון עם משחק יותר סולידי ופחות הרפתקני ועדיין להצליח בגדול. אפק מפרגן לאלופה

עומרי אפק
עומרי אפק  16.07.18 - 11:55

תגיות: מונדיאל 2018

תחילת כתבה

לפעמים צריך לאלף את הכישרון, להרחיק את המסוכן, ולרסן את הרצון לרוץ קדימה. זו בדיוק המשוואה שדידייה דשאן הגיע אליה והביאה את הגביע לנבחרת צרפת בפעם השנייה בתולדותיה. כמה שדשאן מכיר את חדר ההלבשה והמנטליות של השחקנים שלו. הרי יש לו את היכולת להבין מה הם עוברים, כי הוא פשוט היה שם ותמיד עבד קשה כדי לסדר את אלה שסביבו ולהפוך אותם ליותר טובים. גם כקפטן הנבחרת האגדית של 1998 ועכשיו כמאמן ב-2018.

הדבר הראשון שעשה דשאן היה לנפות את כל השחקנים הבעייתיים בחדר ההלבשה מבחינתו. אחר כך הלך על סגנון משחק סולידי ויציב, במקום התקפי והרפתקני. למרות הביקורת, למרות הסיכון. צרפת של מונדיאל 2018 היא לא הנבחרת הכי מרגשת שאפשר היה לייצר מחומר השחקנים שלה. היא לא נבחרת הכי סקסית מבחינת סגנון. יש לה סגל שיכול לשחק כדורגל סופר התקפי ולשלוט בכדור, אבל מתוך בחירה מודעת היא ויתרה על זה.

איך עושים זאת? צרפת בחרה לעלות עם קשר הגנתי משמאל בדמותו של בלז מטווידי. היא בחרה ללכת אחורה דקות רבות ו-ויתרה על הכדור. חומר השחקנים שדשאן בחר להרכיב יודע לסבול בשביל לנצח משחקים, גם אם יש בו כוכבים. הנה שלוש עובדות שמסבירות את זה: 1. בשלושה מתוך ארבעת משחקי הנוקאאוט צרפת שלטה פחות מהיריבה בכדור ועדיין ניצחה. בארבעה מתוך שבעת משחקיה היא עלתה ליתרון ממצב נייח - גם בדקות פחות טובות שלה. 3. היא כמעט לא בעטה 40 דקות לשער בגמר המונדיאל ועדיין לא איבדה ריכוז. לא נכנסה ללחץ, למרות שהיתה פחות טובה.

במשחק הפתיחה של צרפת במונדיאל, דשאן בחר להושיב את אוליבייה ז'ירו בצד. מי פתח בחוד? שלישייה פנטזיסטית: אנטואן גריזמן, קיליאן אמבפה ועוסמן דמבלה. קורנטן טוליסו פתח בצד שמאל. על הנייר שחקן יותר טכני ומאיים ממטווידי. אבל זה לא עבד. עם הרבה מזל הצרפתים ניצחו 1:2. דשאן הבין שניצל בזכות מזל וחזר למה שהוא מאמין בו. הרכב יותר מאוזן, יותר פרגמטי, פחות מבריק או הרפתקני.

מטווידי הוא שחקן שיכול לרוץ בחוכמה לעומק מצד שמאל וגם להספיק לסגור לאמצע כשאמבפה לא מספיק לחזור בזמן בצד ימין. ז'ירו הפיזי (שלא הבריק בלשון המעטה) מפנה שטחים לאמבפה וגריזמן ושיחק מאז באופן קבוע במקום דמבלה.

במשחק הגמר הכול קרה ביחד. שני מצבים נייחים שפתחו את הפקק פעמיים וסידרו לצרפת יתרון במחצית. כהרגלו, גריזמן הבקיע ובישל למרות שלא ממש הורגש. אמבפה המרגש חיכה לרגע שלו כדי לייצר קסם אמיתי שהגיע סוף סוף במחצית השניה. פול פוגבה עבד קשה, הצטרף להתקפה ומדי פעם דחף כדורי עומק אדירים. בקיצור כל מה שדשאן רצה - הוא קיבל בגמר במוסקבה במינונים נכונים עבורו.

אי אפשר להתווכח עם אלופת עולם. אי אפשר להתווכח עם נבחרת שמבקיעה ארבעה שערים בגמר. אי אפשר להתווכח עם מאמן ווינר שהשיג את התואר גם כשחקן. גם אי אפשר להתכחש לזה שלא הנבחרת הכי מרגשת זכתה במונדיאל. אבל זה כבר לא ממש משנה או חשוב.

הנבחרת שזכתה היא הכי חזקה וסולידית ובעלת מאגר הכישרונות הכי גדול באירופה. צרפת עשתה את זה בסגנון ששלח את הכדורגל של החזקת כדור להיסטוריה. ראו ערך ספרד 2010 וגרמניה 2014 עם הכדורגל היצירתי של החזקת כדור והמון שחקנים זריזים וטכניים. אבל השיטה הזו כבר לא עובדת מול הכדורגל של צרפת 2018. לא פחות חשוב מכך: לצרפת יש גם מאגר מספיק גדול בשביל לייצר עוד ועוד תארים. זו כנראה רק ההתחלה.