הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

כס המלכות: ההשוואה בין לברון למייקל ג'ורדן

ההילה של מייקל ג'ורדן שהרימה את ה-NBA לגבהים חדשים או הסיפור שבנה את האייקון של לברון ג'יימס. ההשוואה בין שני הענקים מציתה בכל פעם את הוויכוח אצל מיליונים מאוהבי הכדור הכתום ברחבי העולם. ניסינו לפתור את הדילמה מי גדול יותר. יחיד במינו

ערן סורוקה
ערן סורוקה  14.03.17 - 12:00

בגלל ההילה / מייקל ג'ורדן
"26 פעמים, סמכו עליי לקחת את הזריקה שתכריע את המשחק – והחמצתי", טען פעם מייקל ג'ורדן, באחת הפרסומות המפורסמות ביותר שלו. עכשיו, אוהדי NBA, גם כאלה שגדלו בשנות ה-90 וגם כאלה שלא, נסו להיזכר באחת מהן. אממ. קשה, לא?

עכשיו נסו להיזכר בזריקות המכריעות שכן נכנסו לו. רגע, מאיפה להתחיל? מה"Last Shot" בסולק לייק סיטי, שובר לבבות של מדינה שלמה ומשמש כאקורד הסיום הנפלא ביותר (גם אם זמני בדיעבד) לקריירה? מ"The Shot" על קרייג איהלו מקליבלנד, מדביק למועדון הכי לוזרי דאז בליגה כתם לכל החיים? או אולי נלך אחורה לימי צפון קרוליינה? קלטתם את העניין, אני מניח: לא משנה כמה פעם מייקל ג'ורדן החטיא, ההילה שהיתה סביבו תגרום לכך שנזכור ממנו רק את הרגעים הגדולים.

ג'ורדן, במשך שש שנים, סיים כל עונה מלאה אפשרית עם תואר אליפות. במובן הזה, הוא כמו יוסיין בולט ב-100 מטר, כמו ג'ונתן אדוארדס במשולשת, כמו מה שעושים ועוד יעשו מסי ורונאלדו לטבלאות מבקיעי השערים בכל הזמנים של ברצלונה וריאל, כמו מייקל פלפס במדליות אולימפיות – האנשים האלה הציבו את הרף כל כך גבוה, שיידרש אדם ביוני כדי לעקוף אותם. וזה די מסובך, לעקוף 100 אחוזי הצלחה בששה גמרים. גם השחקנים הגדולים ביותר מאז מייקל לא הצליחו להגיע לשם. כולל הדבר הכי קרוב אליו, קובי בראיינט. כולל הדבר הכי דומיננטי בעשור האחרון, לברון ג'יימס.

לשחק נגד מייקל ג'ורדן היתה חוויה מפוקפקת למדי. הגנה, התקפה, וגם טראש טוק ופסיכולוגיה. הוא היה רוצח. הנה דוגמה: מאגסי בוגס היה אחד הסיפורים מחממי הלב בתולדות הליגה – שחקן בגובה מטר וקרעפלך שהצליח לנצח את כל הסיכויים ולהפוך לרכז פותח של קבוצה טובה. במשחק פלייאוף חשוב נגד שיקאגו, בשוויון 2:2 בחוץ, הוא מצא את עצמו עם הזדמנות לנצח וזריקה פנויה. ג'ורדן צעק עליו "תזרוק כבר, גמד מז***ן". בוגס החטיא, וסיפר כי אותו רגע הרס לו את הקריירה, וכי מאז מעולם לא חזר להיות בטוח בעצמו כמו פעם.

ולא שלא היו לו תכונות שליליות. הוא היה רודה בחבריו לחדר ההלבשה, דרש שהכל ייעשה בדרך שלו או לעולם לא, וגם מחוץ לפרקט כנראה שהיו אנשים נאמנים ממנו. אבל בסוף, כולנו זוכרים שדור שלם של שחקני-על נשאר ללא אליפות בגללו, שחמש קבוצות שונות ואדירות נפלו מולו בגמר.

הוא הרים את הליגה לגבהים חדשים, אבל הציב את עצמו בפסגת האולימפוס כשחקן ומאז, למרות קדנציות פחות מוצלחות בוושינגטון ובשארלוט כמנג'ר או בעלים, הוא מסתכל על כולם מלמעלה. מעל הליגה הזו, מאז ולתמיד, תרחף אותה דמות אלוהית של "אייר ג'ורדן", האיש התלוי באוויר, זה שלעולם לא יכול להפסיד.

בגלל הסיפור / לברון ג'יימס
מייקל ג'ורדן היה גיבור אידיאלי בעולם מושלם. מבחינת כדורסל, הכל הסתדר לו בחיים. נבנתה סביבו קבוצה מושלמת עם מאמן אלמוני שעלה לגדולה, סיאטל הסכימו לתת את סקוטי פיפן על אולדן פוליניס, טוני קוקוץ' האגדי הגיע מאירופה, דניס רודמן ניטרל את מנגנון ההרס העצמי. 6 מ-6 בגמרים? כן, אין באופק – עם פיזור הכישרון וחוקי השכר של היום – מישהו שבאמת יכול לשחזר את ההישג, בטח לא עם שני ת'ריפיטס ברצף. אבל ההגדרה של גדולה אז, בשנות ה-90 העליזות, כבר פחות רלוונטית להיום.

היום הכל חשוף, שקוף, מתרחש לנגד עינינו, ומעט מאוד נשאר סמוי מן העין. הכלים הסטטיסטיים המשוכללים ביותר מרוחקים שלושה קליקים מהאוהד הממוצע. כמעט כל שמועת טרייד מגיעה לתקשורת. אם שחקן יכניס להריון את אשתו של חבר לקבוצה, תוך עשר דקות אתר רכילות יבעיר את האינטרנט. סופרסטארים מתיידדים או סוגרים חשבונות במדיה החברתית, לעיני עשרות מיליוני מעריצים. ובתוך העולם הזה, הרבה יותר קשה לשמור על שלמות.

ללברון ג'יימס זה היה קשה עוד יותר. מגיל צעיר הוא הוכתר כמלך הבא. שידורים מחוף לחוף בתיכון, ציפיות בלתי אפשריות, וכל פעם שלא הצליח לעמוד בהן, בעיקר בשנותיו הראשונות – נראה היה שהאוויר יוצא ממנו, שאפשר לקבור עוד "הבטחת ענק" ולהמשיך הלאה לתיכוניסט המבטיח הבא.

רק שלברון לא ויתר. בעיקר אחרי הפסדים כואבים, והיו הרבה כאלה. הוא היה שומע את ההשמצות וקורא את הבדיחות, נצרב מהציוצים ומתבשל עם העלבונות. ואז הוא היה יוצא לקיץ וחוזר טוב יותר, משוכלל יותר, עם עוד אלמנטים במשחק. הנה, הפוסט-אפ שלו הופך לקטלני. והמסירות עולות לדרגת אמנות. והנה, כבר אי אפשר להשאיר אותו חופשי לשלוש. וההגנה מתרוממת לרמה מפלצתית, בה הוא קורא מסירות לפני שהשחקן המוסר חושב עליהן, ומפחיד כל יריב שרץ ללייאפ ורחוק ממנו עשרה מטרים.

ג'יימס הקדים את זמנו בכל דבר. כאשר חתם על חוזה עתק בגיל שבו עוד אסור לשתות אלכוהול כדי לחגוג את הרגע. כאשר, בדיוק בתפר בו שחקני ה-NBA הפכו לאנשי עסקים, בנה סביבו מעטפת עסקית שדאגה לכל צרכיו. כאשר הגיע לגמר, עם סגל שהאוהד הממוצע יתקשה לזכור ממנו שלושה שמות. כאשר ערק כדי להקים סופר-טים מאחורי הגב של כולם, נותן לגיטימציה להעברת המושכות מידי הבעלים לידי השחקנים.

כאשר שיחק מעשית כרכז, פורוורד, סטופר הגנתי ואפילו כשחקן פנים באותה סדרת גמר. כאשר עזר עם מיאמי להגדיר סגנון חדש של כדורסל. כאשר, בניגוד למייקל "גם רפובליקנים קונים נעליים" ג'ורדן, לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות, הצטרף למאבקים טעונים, וניצל את כוחו והשפעתו כדי לומר מלים קשות שאחרים מתביישים או לא יכולים להגיד.

ובעיקר, הוא הפך לגיבור בזכות מהלך אחד בקיץ 2014, כאשר החליט לחזור לעיר הספורט הכי מקוללת שיש, לקבוצה בוסרית, מסוכסכת וגרועה, עם מאמן ומנג'ר שקיבלו הזדמנות ראשונה. כי הוא החליט שקליבלנד ראויה לו שוב וראויה לאליפות. ובשביל זה הוא לחץ על הארנק של הבוס שלא יחסוך במס מותרות, ישב על המנג'ר כדי שיסדר לו סגל כרצונו, "הופתע" כאשר המאמן שפחות אהב הוזז הצידה לטובת עוזרו שאיתו הסתדר הרבה יותר – ובסוף הכל התחבר. בסוף הוא ניצח את קבוצת העונה הרגילה הטובה בהיסטוריה, לאחר פיגור שאף קבוצה לא חזרה ממנו בגמר, נגד כל הסיכויים בתצוגות ענק, כדי לרשום את הסוף הכי הוליוודי שיש.

לברון ג'יימס אולי לעולם לא יהיה "מושלם". אבל כאשר חושבים על כל מה שעשה (ועוד יעשה) בקריירה, את השחקן שהוא והאייקון שהוא, יש מספיק טיעונים לאלה שירצו להגדיר אותו כגדול מכולם.