סיפורו של בן רייס הוא אחד המרתקים והמוכרים בכדורסל הישראלי במאה הנוכחית. כדורסלן העבר, שנאלץ לפרוש הרבה יותר מוקדם ממה שקיווה בעקבות שלוש פציעות ברצועה הצולבת, נחשב בזמנו לאחד הכישרונות העולים, אולם חוסר מזל משווע מנע ממנו לממש את מלוא הפוטנציאל. בפודקאסט "הכל בראש" בהגשת סהר בראון, כדורגלנן העבר שמארח ספורטאים שפרשו כמוהו, רייס דיבר על התחנות בקריירה, השיקומים השונים והחיים שאחרי.
האזינו >>>
להאזנה באפליקציית 5RADIO, לחצו כאן.
להאזנה בספוטיפיי, לחצו כאן.
להאזנה באפל, לחצו כאן.
להאזנה בגוגל, לחצו כאן.
"היה חסר לי את הדבר הזה שאתה מתכונן אליו", אמר רייס בתחילת הראיון על התחושות אחרי הפרישה. "התחרותיות, הקבוצתיות, זה ממכר הדבר הזה. היו לי שלוש צולבות, קרע, שיקום. ניתוחים, כאבים. אבל אני בסדר היום, מתאמן, עושה הרבה חדר כושר, אופניים, שוחה. עושה ספורט חמש פעמים בשבוע היום, אפילו יותר. אין מה לעשות, זה טבוע בך. מרגיש טוב עם הברך, יש ימים יותר טובים ופחות טובים, אבל בגדול ממש אחלה".
למה אתה הכי מתגעגע?
"אני הכי מתגעגע לסערת רגשות שהייתי חי בה. כל שבוע מצב הרוח שלך משתנה, או בשמיים או בקרקעית. מי שלא מכיר את ההוויה של להיות ספורטאי קשה שלא להתחבר לזה. אתה חי בבועה מטורפת, שזה כיף. היום אני רואה את זה מהצד ואומר שזה קצת פתטי, אבל זה כיף אדיר".
"היום אני מאמן קבוצת נכים ביפו, האהבה הכי טהורה אצלי זה הכדורסל אי אפשר להתחמק מזה. אתה יכול לתרום ולהגיע לדברים בכדורסל, אבל לאו דווקא בתור שחקן פעיל. יש כאלה שהולכים לנהל, לאמן, לעשות דברים אחרים. אני ממש לא רוצה ללכת לאימון אבל רוצה להישאר בתחום ולתרום. חושב שיש לי מה לתרום".
מה הערך הכי גדול שקיבלת מהכדורסל?
"חושב שהעניין של הסבלנות. שהכל זה ריצת מרתון. גם בעסקים, אני עדיין לומד את זה. הכל זה תהליכים. לא צריך להיות לחוץ, לא הכל כאן ועכשיו. תמיד בכדורסל או בכדורגל יש עוד משחק. אנשים שלא באים מרקע של ספורט אז כל דבר הוא כאן ועכשיו או לעולם לא. יש הרבה דברים שלוקחים מהספורט, ממליץ לכל ילד ללמוד מזה".
כילד חלמת להיות כדורסלן?
"אבא שלי שם סל בבית. האמת שהתחלתי בכלל בכדורגל בהרצליה. הייתי בסדר, אבל אבא שלי באמת שם אותי על זה, הכניס אותי לקבוצת כדורסל. ישר איך שהתחלתי לשחק, הוא ביקש שישימו אותי בקבוצה של שנה מעל. בראייה לאחור זה קשה, אבל ראיתי שאני טוב, אחרי זה גדלתי במכבי תל אביב. הייתי בקט סל, אבי אבן אימן אותי. עשינו שם שני דאבלים. לגדול במכבי אחרי ניצחון אין לך הרגשה של כיף, אלא הרגשה של הקלה. אמרתי בזמנו לאבי כשלקחנו את הדאבל 'בונא איזו הקלה'. אין כיף, יש מחויבות שצריך לעמוד בה. ניצחונות והישגים זה הרגשה של 'איזה מזל'".
אילו קשיים חווית?
"עלייה לבוגרים זה לא קל. היה אז חוק רוסי, אבל זרים בלי הגבלה. אז יש שני ישראלים בכירים, ואני ישראלי צעיר. לא היה עברית בחדר ההלבשה, ובתור שחקן צעיר זה באמת קשה. פתאום צריך לדעת לשחק אחרת, לא משחק בשביל הכיף אלא עובד. זו העבודה שלך. צעירים רבים צריכים לשנות את הסטייט אוף מיינד שלהם לגבי זה".
מי המודל לחיקוי?
"קובי בראיינט. לא אשכח את האסון, הייתי בחדר כושר וראיתי את התמונות. אני עדיין מתלבט אם לעשות קעקוע שלו. הכי גדול ששיחקתי איתו זה פי ג'יי טאקר. הוא היה איתי בהרצליה, היה מדהים. פשוט שחקן אדיר".
ספר על הפציעה הראשונה?
"משחק אימון ראשון של העונה תחת אקוניס קרעתי צולבת. זו הייתה השנה שהייתי אמור לפרוץ, וצריך לעשות שיקום צולבת ראשונה. עמית שמחון שאני מת עליו שמר עליי. היה 'פק' כזה ששומעים ומרגישים בכל הגוף. לא האמנתי שנקרעה הצולבת. אמרו שזה נראה לא טוב. אפילו לא הבנתי מה אני הולך לחוות. אני מאוד אוהב גיבורי על, חשבתי שאני אקח שנה ואחזור, יהיה לי סיפור שאני חוזר מצולבת. עשיתי שיקום מטורף, יצא לי טוב כי רציתי לשפר את אחוזי הקליעה שלי. לקחתי מאמן אישי צמוד שכל השיקום עשינו אימוני קליעה. חזרתי הרבה יותר טוב. ניצלתי את ה'חופש' הזה עם מאמן או שעושה הכל לבד. הצלחתי לחזור יותר טוב, 40% לשלוש. הייתי בעונה מאוד טובה בבני השרון, ואז קיבלתי חוזה במכבי חיפה. הייתה לי גם הצעה מהפועל ירושלים".
"צריך לדעת להוציא את הכוס המלאה מכל סיטואציה כזאת. כשחזרתי עדיין היו לי עליות וירידות במשחק שלי, אז התחלתי לעבוד עם פסיכולוגית ספורט. היא עזרה לי מאוד להבין מה דורשים ממני בתור שחקן כדורסל. העונה בחיפה הייתה הכי כיפית שהייתה לי אי פעם. עם דונטה סמית', בראיין רנדל... חוויה".
"לומדים מהחוויה הזאת של הפציעה שעדיף תמיד לאחר מאשר להקדים. לא לחזור מוקדם מדי. הסיכון כל כך גדול. ברגע שאתה נכנס לפציעה כזאת ולא חלק מהקבוצה, עדיף לעשות את השיקום במקום סטרילי, בלי לחץ, בלי שמסתכלים עלייך, לעשות את זה עם עצמך כי האינטרסים שלך ושל הקבוצה לא אותו הדבר".
"בשיקום שלי גיליתי את המשפחה. אני ילד להורים גרושים. ההורים שלי באו כל יום לחיפה, ישבו איתי בבית החולים. במצבים קשים מה שנשאר זה רק משפחה, זה מה שחשוב. כשאתה בספורט אתה נתון לעצמך, מרוויח כסף ויודע מה לעשות. אבל כשאתה מגיע לתחתית, אתה יודע שמה שנשאר זה המשפחה. קיבלתי את זה בזכות כל הפציעות".
איך נראים החיים שאחרי?
"פרשתי, זהו אין כדורסל. הייתי רגיל לקום פעמיים ביום, אבל הייתה לי גם הקלה כי 4 שנים עסקתי באיך הברך שלי מרגישה. כואב או לא כואב, איפה כואב, למה כואב. פספוס? לא, הקלה. היה דיכאון, זה הרבה יותר מפספוס, אבל כשאתה מגיע לנכים בבית הלוחם, אתה קם מכיסא ורואה שיש אנשים שלא יכולים, אז אתה מקבל המון פרופורציות. אתה אומר לעצמך בתור ילד שאין דבר שעומד בפני הרצון. שמתי את כל הביצים בסל אחד ונכשלתי בזה. לגרום לעצמי להרגיש יותר טוב? זה קשה, זו עבודה. צריך לשכנע את עצמך ולעשות כל מיני ניצחונות קטנים כדי להגיד לעצמך שאתה לא כישלון, אתה לא לוזר. צריך סבלנות. עשיתי על זה הרצאה, זה עזר לי כל הקטע הזה של לדבר ולשתף. זה נקרא 'מה הלחץ'. עשיתי את זה בשבילי ולא בשבילם, ואחרי הרבה זמן התחלתי להבין שאני מדבר בהרצאה על בן אדם שאני כבר לא מכיר".