אחרי הפנצ`ר בדרבי, עלה חשש אמיתי שהמשחק מול גנט עלול להידרדר למחוזות לא רצויים. הקבוצה סחוטה, שחוטה וגמורה, אבל אלוהי הלו"ז חסר הרחמים לא רק שסידר לה משחק שלישי בשישה ימים, אלא גם טיסה שלישית. באמת שקשה היה לחשוב בצורה אופטימית לקראת המשחק נוכח מצב הקבוצה, מחלקת הפיזיותרפיה העמוסה וצפיפות המשחקים הבלתי נסבלת. יתרון של שער, בסופו של דבר, הוא שביר מאוד.
אז מה פחות שביר? כמובן, יתרון של שני שערים. עוד לא התיישבנו בכורסאותינו לכבוד הרדיוס הזה, וכבר עולה ובא מר פרנזי פיירו, עם השער ה-17 שלו העונה בכל המסגרות, ומעלה אותנו באמת משום מקום ל-0:1.
כמה לכלוכים נשפכו עליו, מי לא דקר את בובת הוודו הזו לפחות פעם אחת: פרשנים, אוהדי יריבות, יותר מכל האוהדים שלנו. אין מה לומר - חסרונותיו של פיירו ניכרים לעין, החמצותיו מכמירות לב, אבל בסופו של דבר, כשמגיע המאני טיים, הוא מדלוור ובענק. פיירו ייחקק באותיות זהב בדברי ימי הכדורגל החיפאי ואולי גם הישראלי. מה שהוא עושה באירופה זה פשוט מטורף, אין מילה אחרת. לא מבין איך אפשר לזלזל בו ולבטל את התרומה העצומה שלו למכבי חיפה, מדובר בעוג מלך הכרמל. אתמול זה היה מופע של ממש מצד פיירו, כשלצד השער, הוא אימלל וטחן את בלמי היריב לאבקה, וכמעט סידר שער במסירה נהדרת לחלאיילי, דקות לאחר שכבש בעצמו.
מטבע הדברים, ומכורח הנסיבות, היה ברור שהפתיחה היחסית סוערת שלנו בדקות הראשונות תדעך. בגדול, אם המשחק הזה היה מתרחש בפיפ"א, כל השחקנים שלנו, למעט אולי שניים, היו מתחילים אותו כשבאר הכוח שלהם בחצי, צהוב בואכה כתום. ואכן, גנט, שגם היא, יש לציין, לא הגיעה בשיא הפרשיות (אבל מינוס טיסה אחת ובאיצטדיונה הביתי), השתלטה על המשחק והתחילה לנסות ולתקוף. לנסות היא מילת המפתח, כי עד לסביבות הדקה הארבעים, היא לא באמת הצליחה לייצר מצבים מסוכנים.
כשבלוני החמצן המכונים "ריאות" החלו להידלל משמעותית עבור בונבונינו הירוקים, המהלכים ההתקפיים של גנט הפכו ליותר ויותר הדוקים ומהירים. למרות זאת, ירדנו למחצית ביתרון שער.
עלו ללא דלק בטנק (Getty)
במחצית השנייה, מגמת אובדן ההכרה והעירפול המשיכה במכבי חיפה, מבלי שמסאי דגו יגיב לעניין. היה מקום לחילוף אחד לפחות בהפסקה, הקבוצה איבדה אינטנסיביות וקשיחות בתיקולים והמשחק קיבל ממש דינמיקה של חתול בלגי מול עכבר חיפאי טעבן.
ומשום מקום, בתוך דקות, גם עצמי של סק (ללא קשר לשער, הבחור חייב ללכת למכון גמילה משטויות עם הכדור ליד השער) וגם כרטיס צהוב שני כה דבילי של סונדגרן (למה להרים את הרגל ככה, כבר פגעת בכדור!), ומכבי חיפה מצאה את עצמה עם הגב לקיר, במצב אולי הכי פגיע שלה העונה, כשנותרה עוד חצי שעה, פלוס מינוס, לשחק.
אין סצנריו הגיוני שבו קבוצה ישראלית, ועוד אחת במצב המסמורטט שבו אנחנו נמצאים, עוברת משחק כזה ודקות כאלו בשלום. מה אומר, מזל שאנחנו חיים בעולם הלא הגיוני של מכבי חיפה תחת מסאי דגו.
אחרי מחצית שנייה שנפתחה רע מבחינתו, עם היסוס בחילופים, מסאי ביצע שלושה חילופים במכה, ועוד אחד של שימיץ` על סק, וייצר קו ביצורים ברחבת ה-16 שלנו. מקדימה, נשלח להרביץ ולתת גוף הדבר הכי דומה לחלוץ מרכזי מחליף שהיה אתמול בסגל, סוף פודגוראנו.
החילופים האלו אכן עבדו, ולמרות הלחץ האדיר של גנט והריאות המרוקנות שלנו, הצלחנו להדוף את מרבית ההתקפות שלהם. עם זאת, גנט אכן הגיעה למספר מצבים קורצים, אבל שם היא מצאה את כוכב המשחק, המצטיין ללא ספק, סאן שריף.
האיש הגיע בשנה שעברה כשוער רביעי(!) בהיררכיה הקבוצתית. אבל כמו שכבר למדנו העונה, וממש כמו מי שעמד בשער עד לעונה שעברה, הוא קיבל את הצ`אנס שלו, תפס אותו בשתי ידיים ומאז לא עזב. ממשחק למשחק הוא חוצב לעצמו מעמד ויציבות בשער הקבוצה הכי לחוצה ומלחיצה בישראל, ואתמול הוא שם חותמת נוספת על עונה אירופית פשוט אדירה שלו (כשגם בליגה אין לו במה להתבייש).
דגו. שוב היסס בחילופים (Getty)
זה קורה כשהצוות והמערכת נותנים לך גיבוי ושקט ואתה מבין שגם אם אתה טועה (ואתה תטעה, זה בלתי נמנע), אף אחד לא יבוא לך על הראש וכל מה שאתה צריך לעשות זה להתנער ופשוט להמשיך לעשות את הכי טוב שאתה יכול. זה נשמע כל כך טריוויאלי וקלישאתי, אבל זה ממש לא. אחלה שריף.
עוד הפתעה נוספת שסיפקה הופעה מעולה הוא, כמובן, עילי פיינגולד. אתמול הוא אימלל את בראון של גנט, שם עליו גוף בכמעט כל פעם שהיה עם הכדור. הבגרות והפיזיות שהוא משחק בה הן פשוט פנומנליות. דווקא לא מהבולטים במיוחד בכל סאגת הקיץ של הנבחרות הצעירות, אבל בסופו של דבר, את הכסף הוא מביא בענק בבוגרת. אלברמן שיחק אותה בענק עם ההשארה שלו, לחשוב שהוא היה בדרך לספסל בלי תקווה באולימפיאקוס בקיץ.
אה כן, ואיך שנכנס אחד, פייר קורנו, פתאום הייתה לי תחושה שהכל יהיה בסדר. קני סייף אדיר בכל תפקיד, כן? האנרגיה שלו היא לא נורמלית. אבל פייר קורנו זה פשוט קלאס אחר מכל בחינה, איזה נכס.
בלי משחק בית אירופי אחד מאז אוקטובר, עם עומס בלתי אפשרי של שני משחקים לשבוע לאורך חודשים, מסדר פצועים של פלוגה בשוחות במלחמת עולם, טיסות כפולות ומכופלות, כשכל מקל בעולם מושלך אל הגלגלים, מסאי דגו ולהקתו הצליחו לייצר היסטוריה עבור המועדון והכדורגל הישראלי, ולייצר עונה אירופית אדירה, לא פחות מכך.
אין לי דרך לתאר עד כמה אני אוהב כל אחד ואחד מהשחקנים בירוק, עד כמה אני מעריך ומוקיר את העבודה הפנטסטית של מסאי דגו והצוות בניהול הסגל, בהכנה למשחקים, בחוזק המנטלי ובתחושה הזו שהוא נותן, להם ולנו - שהכל תמיד אפשרי, ושכל שחקן בסגל של מכבי חיפה ראוי לחולצה שלו. בימים של מלחמה קשה ועקוב מדם, כשהמורל הלאומי בקרשים, מכבי חיפה עושה הכל בכדי לזקוף את קומתנו, ובאופן כללי - הכדורגל הישראלי שולח שתי נציגות לשמינית גמר מפעל אירופי. גאווה מקומית ולאומית.
עוד נדון בעניין רבות, אבל זה עדיין לא הזמן לסיכומים ולחיים שכאלה, יש לנו עוד ים עבודה בשלושה מפעלים, חיים ובועטים.
בחזרה לליגה (Getty)
אשדוד, יום ראשון, אין מנוחה ליגע. מי שמצפה לכדורגל יפה, יש לי חצי דונם מהצד של הים למכור לכם. לא יהיה כזה. כל הקבוצות נגדנו מודעות למצבנו הפיזי הרעוע ולתשישות, וכולן תעשנה את המיטב לזנב באריה. אנחנו צריכים להיות מודעים וערוכים לכך. פדלדות וראבונות יידחו למועד מאוחר יותר, עם ההקלה בעומס.
עד סוף הליגה, או לפחות עד חזרתם של מספר פצועי מפתח, השיניים יהיו לא פחות חשובות מהרגליים.
שבת ירוקה וטובה לכולם, הלוואי שנשמע כבר חדשות טובות, השיבו אלינו את אחינו החטופים מעזה.