סדרת גמר פלייאוף ה-NBA, שיקאגו בולס מול סיאטל סופרסוניקס. עשר שניות לסיום, כדור של שיקגו וסיאטל מובילה בנקודה, פסק זמן. פיל ג'קסון משרטט תרגיל (תקציר: כדור בידיים של 23, וכולם לזוז הצידה), כל העולם יודע מי ייקח את הזריקה האחרונה ומה יקרה. אבל כל העולם טועה ונכנס להלם ותדהמה: מייקל ג'ורדן פשוט קם ונעלם לחדר ההלבשה. שיקגו מפסידה את המשחק והסדרה, ג'ורדן נשאר "רק" עם שלוש טבעות אליפות. אחרי המשחק הוא פורק בבכי את מה שקרה: הוא פשוט קרס. הוא נזכר באבא שלו (שהיה גם חברו הטוב) שנרצח לפני כמה חודשים, בציפיות הבלתי נתפסות שיושבות עליו ערב ערב כאייקון עולמי, בגירושין שבדרך, והוא הבין שנפשית זה פשוט גדול עליו.
קחו עוד מקרה: כריסטיאנו רונאלדו בגמר המונדיאל, פנדל מכריע מול נבחרת גרמניה אבל במקום לבעוט הוא נעלם. הגביע חומק, גרמניה שוב מנצחת, ובהמשך מסביר העילוי שהוא חווה מיני התקף חרדה. הלחץ גרם לו לנשום בצורה בלתי סדירה, והוא החליט שדי.
חובבי ספורט ותיקים, אנא ענו לעצמכם בכנות: אתם מצליחים לדמיין סיטואציה כזאת? ועוד שאלה למעריצי ג'ורדן ורונאלדו: הייתם מעריצים אותם באותה המידה אם כך באמת הייתה נראית ההיסטוריה שלהם?
2021: סימון ביילס, המתעמלת הגדולה בעולם מוותרת על השתתפותה במקצה הקבוצתי בדקה התשעים וחמש בגלל לחץ נפשי בלתי נתפס. היא מקבלת שירות ותשבחות מקיר לקיר. סופרלטיבים כמו "גיבורה" ו"המנצחת האמיתית" נשפכים בעשרות שפות בכל העולם.
ג'ורדן. לא היינו סולחים לו (Getty)
זהו בדיוק הזמן להגיד משהו קצת פחות פופולרי: ביילס לא גיבורה. ביילס גם לא ניצחה. לא במקצה הקבוצתי בטוקיו 2021, בכל אופן. האם היא גיבורה בשאר האספקטים האישיותיים והמנטאליים? ובכן, בכנות: למי אכפת? אנחנו כרגע באולימפיאדה, לא בפרק מוצלח במיוחד ב-HBO.
נסביר למי שקצת שכח: ספורטאי אולימפי הוא לא אדם רגיל. הוא אדם שהקדיש את חייו מילדות למקצוע מיוחד כשהוא מוותר במודע על כל דבר אחר שיעמוד בדרך. כל דבר. הוא חד קרן בתחומו. כל מהות חייו, ההכשרה וסגנון ההתנהלות היומיומית שלו נועדו אך ורק לטובת רגע אחד בלבד: הגעה למעמד הכי יוקרתי שיש והתעלות נקודתית ומיוחדת, מול מיליוני צופים ומעריצים ולעיתים גם מדינות שלמות שנושאות אליו עיניים בתקווה.
ובאותו רגע מזוקק, אל מול המיליונים, המדינה, המאמנים והכסף שנשפך והציפיות בשמים, להגיד "קשה לי, אני הולך" - מכל סיבה מוצדקת שהיא - זה בסדר. לא הולכים על זה לכלא ולא משליכים ביצים, אבל זו בהחלט אכזבה עצומה. זה בהחלט כישלון מקצועי גדול.
חשוב להבהיר שכותב שורות אלו (ורוב העולם בגילו) בקושי מסוגל לקפוץ מעל עיתון מגולגל, ובטח שלא לעמוד בלחץ ספורטיבי מול קהל. זו (בין השאר) הסיבה שבגללה אני לא ספורטאי מקצועי-אולימפי וסימון ביילס כן.
ספורטאית גדולה, אבל גם אכזבה גדולה (Getty)
אם עוד לא הבנתם עד כה - זה אכזרי, זה ציני וקר, אבל ככה עובד עולם הספורט: הוא לעיתים רבות חסר צדק. כקהל אנחנו הבוסים של הספורטאים. בתחום המאוד ספציפי הזה, ואולי רק בזה (ספורט ובידור) פרישת ביילס היא לא השראה ולא כל הכבוד ולא "כולם צריכים ללמוד ממנה", כי מה לעשות, היא לא חיה בעולם רגיל. היא בחרה בעולם של אסקפיזם שנמדד בתוצאות או לפחות בדרך ובהתמודדות (וקהל אמיתי יודע להעריך מתמודדים בלי תארים, אבל כאלו שהתאמצו וניסו ולא חסרים סיפורים). בעולם הזה, במעמד הספציפי הזה, היא כשלה וחבל.
אני מעריץ ועוקב אחרי ביילס שנים. בטח שהרבה יותר ממקביליה הגברים שהיו מוסרים כלייה תמורת קמצוץ מאבקת הקסמים של הכישרון הנדיר שלה (הופ, הלך לו טיעון המיזוגניה). לא, אין פה עניין של הקטנת מושגים של רעות חולות ומחרידות כמו תקיפות מיניות שעברה ביילס כי פשוט אי אפשר להקטין דברים כאלו, בטח כשהעונשים כה מגוחכים.
יש פה רק תזכורת: לצד המון סיפורי ההשראה שהתחרות הזו מספקת, האולימפיאדה היא מקום קר, אכזר, חסר לב וכזה שמקדש וזוכר בסופו של דבר את התוצאה ורק את התוצאה. תשאלו את בן ג'ונסון. תשאלו את דרק רדמונד. תשאלו את שגיא מוקי. בהקשר של אולימפיאדת טוקיו - ורק בהקשר הזה - ביילס היא לא גיבורה, ביילס היא אנושית. וזה בסדר גמור, אני אישית מעריץ אותה גם ככה.