הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

זה בא הביתה: על ההמנון שמלווה את נבחרת אנגליה

השיר שאמור היה לחתום 30 שנה של כאב ביורו הביתי 1996, הצליח לשרוד עוד 25 שנים של מפלות והפך למוטו לאומי. אחרי תקופה לא קלה בממלכה, הנבחרת וקהל רוצים לחזור סוף סוף הביתה

אבישי סלע
אבישי סלע  09.07.21 - 16:33

תגיות: אנגליהיורו 2020

תחילת כתבה

הוא הפך לאחד משירי הכדורגל הפופולריים בעולם, אחד מהמנוני היציע הבולטים והרפטטיביים - בטח בכל מה שקשור לקהל אוהדי נבחרת אנגליה. "Football's Coming Home" הוא כבר לא רק המנון אוהדים ספונטני, אלא סוג של מוטו לאומי באומה הבריטית הנרגשת. אבל מי בדיוק טבע את הביטוי הזה? איך הוא נולד? והאם באמת אנגליה היא ביתו של הכדורגל? כדי לנסות ולענות על השאלות הללו, צריך לחזור אחורה. ממש אחורה. עד שנת 1996.

שלושים שנה של כאב
בישראל, 1996 זכורה בתור השנה שבה בנימין נתניהו עלה לשלטון, מכבי תל אביב של דרור קשטן דרסה כל מה שזז וגל פרידמן חזר עם מדלייה מאטלנטה. באנגליה, 96' היתה אמורה להיות שנה הרבה יותר משמעותית - שנה של סגירת מעגל. שלושים שנה מאז הזכייה היחידה של אנגליה בגביע העולמי, היא שוב מארחת טורניר גדול במדינה שלה: אופ"א בחרה באנגליה להיות המארחת של אליפות אירופה לאומות, ולמדינה הנרגשת תמיד - זו היתה שעת כושר.

שלושים השנה האלה לא היו קלות עבור אנגליה. כמו תמיד, לאנגלים היתה נבחרת עם לא מעט כשרונות - אבל התוצאה תמיד היתה זהה. הפוטנציאל לא מומש. קפטן אנגלי לא הניף אף תואר: "שלושים שנה של אכזבה", כמו שנכתב בשיר (שעוד נדבר עליו). שנתיים אחרי הזכייה ההיא, אנגליה הפסידה בחצי גמר היורו - שכלל אז ארבע נבחרות בלבד - מול יוגוסלביה. ב-1970 היא כבר הובילה 0:2 ברבע הגמר מול מערב גרמניה, אבל נכנעה למהפך והפסידה. מ-1972 עד 1980, היא לא השתתפה באף טורניר גדול.

ביורו 80', היא הודחה בשלב הבתים. ב-1982 היא עברה את שלב הבתים הראשון במונדיאל בספרד, רק כדי להיות מודחת מול מערב גרמניה בשלב הבתים השני. ביורו 1984 היא נותרה בחוץ, וחזרה למונדיאל 1986 - רק כדי לפגוש ב"יד האלוהים" של דייגו מראדונה וארגנטינה. את יורו 1988 היא סיימה את שלב הבתים עם אפס נקודות משלושה משחקים, אבל במונדיאל 1990 - משהו אחר קרה. גארי ליניקר הפציץ, פול גאסקוין התגלה, והנבחרת הגיעה עד חצי הגמר - שם, שוב, הופיעה מערב גרמניה שניצחה אותה בפנדלים.

אחרי הדחה בשלב הבתים של יורו 1992, והיעדרות ממונדיאל 1994 - הגיע יורו 96'. ולאנגליה, בפעם הראשונה אחרי לא מעט שנים, היה גם במה להאמין: נבחרת שכללה את דייויד סימן בין הקורות, טוני אדאמס במרכז ההגנה, פול גאסקוין היצירתי בקישור ואלן שירר בהתקפה (וגם גארת' סאות'גייט) - נחשבה למי שמסוגלת, סוף סוף, ללכת עד הסוף ולסגור מעגל. שלושים שנה מאז הזכייה היחידה ההיא, ואחרי שנות האכזבה, הגיע הזמן להחזיר את הכדורגל הביתה.

השיר
דייויד באדייל ופרנק סקינר היו שני קומיקאים בריטים שאהבו כדורגל. יחד, הם הגישו תכנית ברשת "ITV" בשם "Fantasy Football League". כן, הפנטזי הזה שאתם ממלאים כל שבוע? פעם זה היה משחק עממי, הרבה לפני עידן האינטרנט. הפורמט היה פשוט: באדייל וסקינר הרכיבו, ביחד עם שורה של מפורסמים מקומיים, את הנבחרת שלהם לקראת המחזור הקרוב בפרמייר ליג, וניצלו את הזמן כדי לקשקש קצת על כדורגל לפני השבת. התכנית הפכה לקאלט בקרב חובבי הכדורגל המקומי, כסוג של תכנית שמצליחה גם לאהוב - אבל גם לצחוק על הענף. אם תרצו, "בובה של לילה" במבטא בריטי כבד.

לקראת יורו 1996, ההתאחדות האנגלית חיפשה המנון. היא פנתה לסולן ה"לייטנינג סידס", להקת רוק שהיתה פופולרית באותן השנים, דייויד בראודי - כדי שיכתוב את השיר שילווה את האוהדים האנגלים וירים את האווירה לקראת הטורניר הגדול והחשוב. בראודי פנה לחבריו, באדייל וסקינר, כדי שיכתבו את המילים - וכך נולד השיר "Three Lions" (על שם שלושת האריות שבסמל הנבחרת), או כמו שכולנו מכירים אותו - "It's Coming Home".

וכיאה לשני קומיקאים בריטים אופייניים, השיר היה ציני למדי: "לכולם נדמה שהם יודעים את הסוף", הם שרו, "הם ראו את הכל, הם יודעים, הם כה בטוחים שאנגליה תפספס / שהיא תזרוק את הכל / אבל אני יודע שהם יכולים לשחק / כי אני זוכר את שלושת האריות על החולצה". באדייל סיפר שהשיר נכתב על "דמיונות ורצון בקסמים... על כך שאנחנו יודעים שנפסיד, בהתחשב בניסיון, אבל אולי איכשהו זה לא יקרה..."

להיט ה"בריטפופ", בסגנון שהיה אופייני מאוד במצעדי הפזמונים, בשילוב האמונה הכמעט משיחית סביב טורנירים גדולים באנגליה, ייצר שלאגר מיידי.  השיר הגיע למקום הראשון במצעדי הפזמונים בבריטניה, אבל יותר מכל - כבש את לב האוהדים כמעט מיד. ביציעי וומבלי ביורו 96, הוא לא הפסיק להתנגן מפיותיהם של האוהדים. גם בחצי הגמר הכואב ההוא, מול גרמניה. אגב, השיר הצליח עד כדי כך - שבשנת 1997 השתמש בו טוני בלייר, מי שיהיה בעתיד ראש ממשלת בריטניה, בכינוס מפלגת ה"לייבור", כמצטט: "הלייבור חוזר הביתה... 17 שנים של אכזבה, לא מנעו מאיתנו לחלום..." 

מאז ועד היום
יורו 1996, כזכור לכולם (בטח למאמן של נבחרת אנגליה), נגמר באכזבה קשה. החלומות על סגירת מעגל מרגשת, נגמרו בעוד הפסד לנמסיס הקבוע של אנגליה: הגרמנים (יריב שהופיע גם מחוץ למגרש, לא פעם) - שהמשיכו לזכייה בטורניר אחרי ניצחון בגמר על צ'כיה. השיר, אגב, שרד את המשבר - ואף זכה לביצוע מחודש לקראת הגביע העולמי ב-1998, שם שוב האנגלים חוו אכזבה, מול עוד יריב ותיק - הפעם זו היתה ארגנטינה, שניצחה אותם בפנדלים כבר בשמינית הגמר.

25 שנה נוספות הצטרפו לשלושים הוותיקות, והתחברו לכדי עומס של 55 שנה. 55 שנה של געגועים לתחושה הישגית, לרגע שבו הכדורגל יוכל לרפא מדינה שעברה לא מעט כאב. בטח השנים האחרונות, שלא עשו טוב לממלכה: ה"ברקזיט", עליית הפופוליזם של בוריס ג'ונסון וכמובן הקורונה שהיכתה חזק במדינה. אבל אולי דווקא עכשיו, דור השחקנים האנגלי המוכשר יוכל להרים את המוראל הבריטי בחזרה למה שהוא היה תמיד: תודעה של אימפריה.

לא רק כדי להחזיר את הכדורגל הביתה, אלא גם לגרום לקהל האנגלי הגדול - סוף סוף - באמת להרגיש בבית.