כבר חמש שנים תמימות שאני משחק פוקר על בסיס שבועי עם חברים. כך, כל חמישי נפגשים להם חבורת גברים מלאי מאצ'ו - כשרובם ככולם ברחו מהלחץ בבית, מהחברות, הנשים והילדים - לערב שמח ומשעשע עם אלכוהול, אוכל, אווירה טובה והרבה קלפים. ערב שכולו התנתקות לכמה שעות מהחיים ומעבר לסגידה לקלפים, לצ'יפים ולשאר המניירות של המשחק הסוחף הזה.
נכון, כולנו כבר שנים בתוך המשחק הזה, אבל אנחנו בטח לא מקצוענים. רבים מאיתנו היו רוצים להפוך את התחביב למשהו קצת יותר גדול, אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד. לאחרונה, אולי כחלק מהגחמה הזו, החלו לטפטף כמה חבר'ה לנסות את מזלם בקזינו כזה או אחר באירופה. ואז, אותו חבר חוזר לחיקו החמים של ערב חמישי עם הפתעות וטופינים מהדיוטי פרי, מספר על חוויותיו וכל האחרים בוהים בו בעיניים משתאות ומקנאות.
במציאות שבה הפוקר בישראל נחשב לעבירה פלילית והקזינו הוא סמל השפל והתועבה, לחובבי המשחק אין מפלט ראוי לתחביב שהוא שילוב של משחק קלפים, חשיבה, אסטרטגיה, מתמטיקה ופסיכולוגיה. משחק שתרם לי, ולאלפים שכמותי, בהתפתחות האישיותית והמקצועית. אז האמנם אין מפלט?
בגדול לא, אבל בקצה המנהרה אפשר לראות קצת אור.
לכתבה המלאה לחצו כאן >