"זה עוד יום שישי, בדרך למגרש, עם הצעיף פטיש-מגל והדגל".
אפילו שירי אוהדי הפועל פ"ת מנציחים את המציאות המרה והעצובה. כדורגל משחקים ביום שישי ולא בשבת, כי הליגה השנייה הפכה לעניין של הרגל. אם אתם מתחת לגיל 18, כנראה שאתם בכלל לא מבינים מה יש להתרגש מהפועל פ"ת, קבוצה אפורה מהליגה הלאומית.
למי ששכח, הפועל פ"ת היא הקבוצה היחידה בישראל, שזכתה 5 פעמים ברצף באליפות המדינה. והיום? הפועל שקועה בליגה השנייה כשמרבית האוהדים לא מוכנים אפילו להתקרב לשערי ראש הזהב (המושבה).
נכון לעכשיו, הפועל פתח תקוה נמצאת במקום ה-10 בליגה הלאומית, במרחק של 4 נקודות בלבד מהמקום שמוביל למשחקי המבחן מול קבוצות ליגה א'. למשחקי הבית האחרונים מגיעים רק קצת יותר מ-100 צופים, לחלק עובדים עוכבו המשכורות ולאחרונה מנהל הקבוצה ואיש המשק הוותיקים התפטרו, בשפל נוסף אליו המועדון הגיע.
הקהל כבר התרגל ללאומית (עודד קרני)
"היה שווה להגיע רק בשביל לראות את הבעיטה של איתי לוי". ש.ע, אוהד ותיק.
האם זה מה שנשאר כעת לאוהדי הפועל פ"ת? לבוא רק כדי למחוא כפיים לבעיטה לשער של שחקן שעלה מהנוער? עד כמה הזויים ומזוכיסטים יכולים להיות אוהדי כדורגל ולנסוע ביום שני אחרי העבודה לעפולה, בגשם זלעפות רק כדי לראות עוד הפסד.
רוב אוהדי הכדורגל זוכרים רק את הקוריוזים הקשורים לקבוצה ופחות את המחדלים שהתבצעו כשהמועדון הופשט מנכסיו והתפרק לגורמים. העונה הטובה האחרונה של הקבוצה הייתה בעונת 2004/5, אז היא זכתה בגביע הטוטו, כולל שני ניצחונות על מכבי חיפה האלופה. במקום להמשיך בכיוון החיובי, באותה עונה חצי קבוצה הוחלפה, המאמן עזב והשאר היסטוריה. מאיר שמיר, עזב בהדרגה, והבאים אחריו דרדרו את המועדון עד לליגה השניה.
השנים חלפו ונדמה שמצעד הבושות שהמועדון גורם לאוהדיו רק נהיה מגוון ומקורי עוד יותר: רק לפני מספר שבועות התפרסמה תמונה, בה מדי הקבוצה נתלו לייבוש על ספסלים וכיסאות כי למועדון הכדורגל הפועל פ"ת לא היה מייבש כביסה פעיל. בשנתיים האחרונות תחת הבעלים, דורון גלנט, הקבוצה מתקשה לעבור בבקרה התקציבית, כשבעונה שעברה אפילו קיבלה הודעה על נשירתה לליגה א' רגע לפני תחילת הליגה. בינתיים בלאומית, הפועל פ"ת חווה את עונתה הגרועה ביותר מאז הקמתה ב-1934.
הקהל עדיין לא איבד תקווה (עודד קרני)
חלומות כחולים?
כמחאה על ההתנהלות במועדון אותם הם אוהדים, קמה עמותת "הכחולה" שמאגדת קרוב ל-750 חברים משלמים והביאה לרוח חדשה בקרב האוהדים. מספר החברים בעמותה כמעט כפול ממספר המנויים בשנתיים האחרונות גם יחד. הקהל הכחול מייחל לחזרה לקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי, אך יותר מכך מחכה הוא בכיליון עיניים למועדון שיכבד אותו כלקוח, כאוהד וכבן אדם. הפן המקצועי הוא נגזרת של מצב המועדון, ואי אפשר להאשים את האוהדים שפתחו במחאה.
בשלב הזה, דורון גלנט לא נענה עד כה להצעתה של ה"כחולה" לשיתוף פעולה ובינתיים עתידו של המועדון לוט בערפל. בשבוע שעבר פורסם כאן כי הבקרה התקציבית פנתה לעמותת הכחולה, לאחר שהצ'קים עבור משכורות השחקנים ועובדי המועדון חזרו.
האם זה סופו של הסוף? או תחילתה של ההתחלה? נדמה שאין מועדון בישראל שעבר תלאות רבות כל כך ועדיין מתקיים (בקושי), אבל האוהדים לא מתייאשים ובטוחים שמהמקום הכי נמוך אפשר רק לטפס למעלה, כי זו הקבוצה שלהם, והם לא מתכוונים לוותר עליה כל כך בקלות.
הסוף של הסוף או התחלת ההתחלה? (עודד קרני)