דייויד בלאט כבר ערך לא מעט ראיונות בחיים שלו. טלוויזיה, רדיו, מסיבות עיתונאים, פרי-גיים, פוסט-גיים, אחרי נצחונות, אחרי הפסדים, בערך בכל מצב אפשרי. ובכן, ראיון כזה הוא עדיין לא חווה. למה? כי בתפקיד המראיינת הצבנו את שני, בתו בת ה-18, ש"העזה" לשאול את מאמן מכבי ת"א שאלות שאף מראיין, לפחות מחוץ למשפחה, לא היה מרשה לעצמו.
גם דייויד, כמובן, מרשה לעצמו להטיל על המראיינת סנקציות לא שגרתיות. "שני", הוא אומר, "אני לא מסכים שתבואי יותר לאימונים. ראיתי איך השחקנים מסתכלים עלייך, ואני לא אוהב את זה. מבחינתי אני מטיל על זה וטו".
באמצע הראיון עשו הבלאטים חילוף. הפעם דייויד שואל, למרות שלטענתו "אני ממש שונא לעשות את זה", ומנסה לברר איך זה להיות בת של מאמן כדורסל, או יותר נכון של מאמן מכבי ת"א. "את יושבת ביציע", הוא בוחן אותה, "פתאום אנחנו מפסידים וכולם צועקים 'למה דייויד עשה ככה, ולמה ככה'. איך זה גורם לך להרגיש?".שני לא מתרגשת. "אני תמיד רגועה", היא עונה, "תמיד מנסה לשמור על קור רוח. צריך שמישהו ייתן באלאנס. אני לא נגררת אחרי מה שהקהל אומר ולא מנסה להקשות עליך במגרש. אחרי הכל, בבית אני עושה לך חיים מספיק קשים".
עוד חילוף. הפעם הבת מנסה להבין מה עובר למאמן מכבי ת"א בראש. "יש לך משחק", הוא שואלת, "ובאותו יום לבן שלך גם יש משחק. ממה אתה חושש יותר?". דייויד מהסס, אבל לבסוף מוצא את התשובה הדיפלומטית. "במשחק שלי יש לי השפעה", הוא מסביר, "ובמשחק שלו אין לי. לכן אני יותר חושש מזה שלו".
"ולמה אחרי כל משחק, כשאתה חוזר הביתה מת מעייפות, אתה עדיין מתיישב על הספה וקורא את הסטטיסטיקות?", היא שואלת. "אני איש של מספרים", עונה האב, "אבל למען האמת בזמן האחרון דפי הסטטיסטיקה עוזרים לי להירדם טוב יותר". "אמן", היא עונה. גם הוא. מה לעשות, עיתונאית חצר.
סייע בהכנת הידיעה: רועי גלדסטון, שליח אתר ערוץ הספורט לסלובניה
באדיבות קל נופש - חברת התיירות הותיקה בישראל
