16 שנים חלפו מאז יוסי בניון הנער נמנה לתקופה קצרה על מחלקת הנוער המפוארת של איאקס, זו שבאותם ימים, אמצע שנות התשעים, זכתה בליגת האלופות כשבגמר מול יובנטוס היא משתפת תשעה שחקנים שהגיעו למועדון עוד לפני שחגגו יום הולדת 20. רבים מהם היו שם עוד הרבה קודם, כולם נהנו ממה שהיה אז בית הספר לכדורגל הטוב בעולם. 16 שנים חלפו מאז שיוסי בניון עזב את כל זה כדי לחזור לשחק בהפועל באר שבע. וזה שהיום הוא אמור לקבל דקות ראשונות בעונה ה-11 שלו באירופה נראה היה אז כמו חלום שבניון זורק לפח.

את הסיבות שגרמו לו אז לחזור לישראל שמענו מספיק פעמים, לפני 96, והרבה אחרי 96. אתם יודעים, הבית, המשפחה, האוכל של אמא. ובאמת שהיה קל מאוד לזלזל בהחלטה ההיא של בניון, לפקפק ברצינותו וביכולת שלו למצות את הפוטנציאל העצום שלו לכדי קריירה עשירה ומספקת. היה קל, אבל כמו שבניון הוכיח, זה גם היה מוטעה. העניין הוא שעכשיו, 16 שנים אחרי, 16 שנים בהן ניהל בניון את הקריירה שלו באומנות, יש שוב מקום לתהות האם ההחלטה לשוב לקדנציה שנייה בווסטהאם היא ההחלטה הנכונה עבור בניון.

כשמסתכלים אחורה, קשה לראות החלטת קריירה אחרת שבניון לקח שהצדיקה ביקורת או שהעלתה תהיות. הליגה הספרדית בכלל, וקבוצה קטנה וכיפית בפרט כמו ראסינג סנטאנדר, התבררו כנקודת המוצא המושלמת לשחקן עם סט הכישורים של בניון. המעבר לאנגליה והבחירה בווסטהאם ההתקפית בעלת התשוקה היה גם הוא בדיוק מה שהרופא רשם, ולא רק כי בפעם המי יודע כמה בקריירה שלו הוא נכנס למשבצת שאייל ברקוביץ' היה בה קודם. וברור שלא הייתה שאלה להתקדם משם לליברפול, ואחרי שלוש שנים לא היה מקום גם להטיל ספק בבחירה שלו ללכת, בגיל 30, לחוזה מצוין בצ'לסי.

הבחירה הראשונה מאז 96 שאולי הרימה מעט גבות הייתה זו שלקח בשנה שעברה, כשהצטרף לארסנל בהשאלה לעונה ממש בסוף חלון ההעברות של הקיץ. אבל גם אז, כשברור היה שהוא לא בתכניות של אנדרה וילאס בואס, וכשארסן ונגר התקשר במיוחד כדי לשכנע אותו לבוא, לא באמת היה מקום לבקר את הצעד. ובסופו של דבר, עם 25 הופעות בכל המסגרות ושישה שערים (כולל אחד באלופות), יוסי תפס לעצמו מקום ברוטציה באמירויות למרות תחרות גדולה על דקות משחק.

אז למה דווקא ההחלטה לחזור לווסטהאם היא כזו שיש לתהות לגביה האם מדובר בצעד הנכון? על פניו, הכל נראה בדיוק כמו שהוא צריך להיות: בניון חוזר למועדון בו שיחק בעבר ובו ביצע קפיצת מדרגה. הוא חוזר למועדון שהיסטורית מעדיף לשחק כדורגל שמתאים לבניון. הוא חוזר למועדון שהוא מכיר, ושהקהל אוהב אותו. ראינו את זה כשהוצג לפני ה-0:3 על ביתי על פולהאם לפני פגרת הנבחרות. ולא פחות חשוב, יוסי נשאר בלונדון, עיר בה בילה 4 מ-7 השנים שלו באנגליה ובה משפחתו כבר מרגישה בבית, והשכר הוא עדיין אותו שכר מהחוזה בצ'לסי שהרי בניון רק הושאל ולא נמכר וחתם על חוזה חדש. איפה נקודת התורפה?

1

ובכן, נקודת התורפה היא מקצועית לגמרי, ועם כמה שזה אולי יכול להישמע קצת עצוב לאוהדי ליברפול, דווקא בקבוצת הפאר שלהם ליוסי יש יותר סיכוי לראות דקות משמעותיות מאשר בווסטהאם הצנועה. אמנם, לפי כמה דיווחים מהימנים, ליברפול לא הגישה הצעה רשמית לצרף את בניון בהשאלה מצ'לסי, אבל כמות הדיווחים שהציפה את כלי התקשורת בחודש שעבר לגבי בירורים שליברפול עשתה בנושא הפכו את האופציה הזו לרלוונטית. בטח אם בניון היה מביע עניין ועוזר לסגור את הסיפור גם מהצד שלו.

אבל זה לא קרה, ובניון הוא שחקן ווסטהאם לעונה הקרובה. כאמור, יש הרבה מאוד סיבות להתרגש מהמעבר הזה (גם לכותב שורות אלה, בתור אוהד ווסטהאם וחובב בניון), אבל עניין אחד נראה כמה שעלול להפוך את העונה הקרובה לסיוט עבור בניון, והוא שווסטהאם היא הקבוצה של סם אלרדייס.

בעונה שעברה אלרדייס מילא את התפקיד שלו כהלכה, למרות נפילות מנטאליות בסופי משחקים ובסיום העונה, כשהחזיר את ווסטהאם לפרמיירליג אחרי עונה אחת בליגת המשנה. זו הייתה המטרה, והאמצעים היו כשרים. אפילו שהאמצעים שהוא השתמש בהם הניבו כדורגל מסוגר, זהיר, צפוי ומשעמם, שהתבסס על מרכז קישור מעובה, מתפרצות מהאגפים ושליחת כדורים ארוכים לרחבת היריב. זה לא הכדורגל של ווסטהאם, זה לא הכדורגל של בניון. אבל זה כן הכדורגל של אלרדייס.

חוסר ההתאמה של הכדורגל של אלרדייס לכישורים של בניון לא זועק לשמיים רק מבחינות של פילוסופיה ותפישה. גם פרקטית, על המגרש, מדובר במיס-מאצ' שעלול להתברר כבעייתי מאוד עבור הקשר ההתקפי מדימונה. אלרדייס מעלה ב-11 שלו שלושה קשרים מרכזיים – אחד הגנתי, אחד שהוא 50-50 ואחד שהוא קווין נולאן. מבין שלושת התפקידים האלה בניון מסוגל לשחק רק בשלישי, אבל הבעיה היא שלאלרדייס יש בקבוצה את נולאן, הקפטן שלו וכנראה השחקן שהמנג'ר סומך עליו יותר מאשר כל שחקן אחר שאי פעם אימן. מעשית, לבניון אין כל כך מה לחפש בתוך השלישייה המרכזית, וגם אם יחפש, יחזור בידיים ריקות.

1

את החלק הקדמי של המערך שלו אלרדייס מפזר עם קיצוני שמאלי, קיצוני ימני וחלוץ מטרה. לצורך העניין, השאלתו של אנדי קארול מליברפול מושלמת לשיטה הזו – חלוץ מרכזי גבוה עם משחק אווירי מעולה שיורד קצת אחורה, מאפשר לקיצוניים ולנולאן להיכנס לרחבה, בזמן שהוא מוריד להם כדורים בראש. קארול, אגב, נפצע בבכורה המצויינת שלו מול פולהאם, אבל קרלטון קול שם כדי למלא את החור עד שיחלים. ולצורך העניין, רכישתו של מאט ג'רוויס, גם אם במחיר קצת מוגזם, מושלמת לשיטה. ג'ארוויס הוא קיצוני אנגלי קלאסי, מהיר וחזק ומתמחה בלהרים כדורי גובה מהאגף לתיבת החמש במינימום מאמץ. אלה הדברים שאלרדייס מחפש בקיצוניים שלו, ואלו לא האיכויות המרכזיות במשחק של בניון.

ואם זה לא מספיק, הרי שעל הנייר, בניון הוא השחקן החמישי על העמדות האלה. תכירו את השלושה האחרים, מלבד ג'ארוויס, שמצפים לפתוח כל משחק: 1) מאטי טיילור השמאלי, עוד בייבי של אלרדייס ומגביה מחונן. 2) מובידו מאייגה, אולי הרכש הכי מבטיח של הקיץ (כ-7 מליון יורו), שהוא אמנם חלוץ טבעי אבל כזה שמשחק ברמה גבוהה גם כקיצוני, ובשיטה של אלרדייס זה בדיוק מה שהוא אמור לעשות. 3) ריקרדו ואז טה, שמספק את הניצוץ באגפים עם מהירות, כדרור ולהט. כן, גם המשבצת של השחקן היצירתי בכנפיים, שבניון מצטיין בה, כבר מאויישת, ועוד על ידי שחקן שמסוגל לשחק בימין ובשמאל. אה, כן, וגם הוא שחקן-של-אלרדייס ששיחק אצלו בבולטון (כמו טיילור ונולאן. וגם יאסקליינן וג'ואי אוברייאן כאלה).

מה שיכול היה לעזור לבניון מאוד היה לקבל דקות בעמדה הכי טבעית שלו – מאחורי החלוץ. אבל מה לעשות שאלרדייס, שבנה בווסטהאם סגל בצלמו כדי שישחק בדיוק את הכדורגל שהוא רוצה, זה שלא מתאים לבניון, לא מאייש את המשבצת הזו? נולאן הוא האיש שעושה את הפריצות ממרכז הקישור אל הרחבה, אבל ביתר הזמן עסוק במאבקים פיזיים במרכז המגרש. מאבקים שנולאן הבריון מצטיין בהם, שאלרדייס דורש, ושהם ממש לא כוס התה של בניון.

1

בליברפול המצב מתאים בהרבה. קודם כל, כי ברנדן רוג'רס ממשיך באותה שיטה בה משחקים באנפילד כבר כמה שנים טובות – עם שלושה שחקנים מאחורי החלוץ. ככה, ליוסי יש שלוש עמדות לקבל בהן דקות, כולל העמדה הטבעית ביותר שלו. בנוסף, באגפים, המתחרים שלו היו יכולים להיות ראחים סטרלינג בן ה-17, סטיוארט דאונינג המושמץ, ורק עוד שני שחקני רכש טעוני הוכחה בדמות פאביו בוריני ואוסאמה אסיאדי. ממש לא הבאנקים שמחכים לו בווסטהאם. מה גם שכאמור בליברפול יש עוד משבצת שמחכה לבניון – מאחורי החלוץ. לליברפול יש שחקן אחד טבעי בעמדה הזו, קוראים לו סטיבן ג'רארד, שבגלל פציעות לא הגיע ל-30 הופעות בכל המסגרות כבר שנתיים. בגיל 32 (אגב, נולד באותו חודש כמו בניון), זה לא הולך להשתפר.

מקצועית, ליברפול הייתה יכולה להיות סיטואציה טובה בהרבה עבור בניון, שהעונה הזו בווסטהאם עלולה להתגלות כסיוט מתמשך עבורו. אם בשנה שעברה הוא היה השחקן ה-15 בקבוצת צמרת (ארסנל), העונה הוא יכול להיות השחקן ה-15 בקבוצה שנלחמת על חייה. זו צניחה במעמד שקשה להתאושש ממנה. בטח בגיל 32. ובטח כשבמקביל, בבית קוראים להדיח אותך מהסגל הלאומי. 2012/13 עלולה להיות השנה בה בניון יפסיק להיות כדורגלן רלוונטי, וההחלטה לעבור לווסטהאם יכולה להתברר כמה שהאיץ את התהליך הטבעי שעובר על כך כדורגלן. עכשיו נותר לראות אם 16 שנה אחרי, לבניון עדיין יש את מה שצריך כדי להפוך את מה שנראה כאיבוד כדור למהלך גאוני. גם אם זה יהיה האחרון.