הבחורה החביבה בביקורת הגבולות של לונדון חייכה מאוזן לאוזן כשהגענו אליה עם דרכונים שלופים. "שלום", היא אמרה בעברית עם מבטא בריטי קלאסי, "באת לעסקים או לבלות?". "באתי לבלות בעבודה", התחכמתי. "מה זאת אומרת?", היא שאלה עם אותו חיוך מלא שיניים, בזמן שהרימה את החותמת והניעה אותה לכיוון הפספורט. "מחר אלך לראות את ארסנל נגד טוטנהאם", הסברתי, "וביום ראשון את פדרר בגמר המאסטרס".
"אתה אוהד ארסנל?", היא שאלה והחיוך שלה נמחק לחלוטין, "חבל, בדיוק באתי לחתום לכם על אשרת הכניסה". השוטר בדלפק הסמוך לא יכול היה להתעלם מהשיחה. "תני לו לעבור", הוא צחק, "גם ככה הוא הולך לסבול". "לסבול? אני בכלל אוהד טוטנהאם", צחקתי ונעלמתי לפני שהם יתחרטו.
תעלומה ושמה ארסן ונגר
האמת שבשנים האחרונות הפכה ארסנל לשק חבטות של רבים. חוסר ההצלחה בליגה המקומית וההתרסקויות התכופות בליגת האלופות, הביאו את הפרשנים והעיתונאים לטעון שארסן ונגר חייב לעזוב את המועדון. הגדילו לעשות הפרשנים בישראל שכבר כמה עונות מספרים לנו על הסלידה העצומה שיש לקהל באמירויות מהמאמן הצרפתי. "נמאס להם ממנו", "הם מתים לראות אותו פורש", "הם כבר לא יכולים לראות אותו", הם רק חלק קטן מהציטוטים להם זכה המנג'ר בארץ הקודש. האומנם כך הדבר? זהו, שלא.
"הוא ממש לא הבעיה שלנו", אומר שיין שבחר להעביר את יום ההולדת ה-40 שלו במוזיאון של ארסנל, "הוא מנג'ר מצוין ורוב הקהל מעריך אותו מאוד. הבעיה שלנו הם התקציבים של המועדונים האחרים. אם להיות הוגנים, עם כל הכסף הגדול שיש במנצ'סטר סיטי וצ'לסי, אין לנו סיכוי לקחת אליפות. ההפך, זה שאנחנו בטופ מדי עונה ועוד זוכים בתארים, זה רק בזכותו. מצחיק אותי אלה שטוענים שאנחנו לוזרים".
טשייר, המדריך של ארסנל באצטדיון ובמוזיאון מסכים עם כל מילה של החבר: "רק לפני שנה זכינו בגביע", הוא מזכיר בגאווה, "יש לנו שלושה תארים בארבע שנים, עוד סגנות אחת וכמה זכיות במגן הקהילה. זה לא דבר שאפשר לזלזל בו. הבעיה היא לא בוונגר, אלא במדיניות של אלה שמעליו. הם לא נותנים לו לעשות מה שהוא רוצה. הם לא נותנים לו את כל הכלים. נכון, ארסנל לא מממשת היום 100 אחוז מהפוטנציאל, אבל זה בגלל השחקנים ובעיקר הבעלים".
נדיר לשמוע קולות כאלה בעידן בו מעמד המאמן הפך לנמוך מים המלח. ותתפלאו, הם לא קולות בודדים. "ליד התמונה הגדולה של ונגר בכניסה למוזיאון מתקבצים שישה אוהדים אדומים. "רק כשהוא יעזוב יבינו מה המשמעות שלו עבור המועדון", הם משוכנעים, "ונגר הוא ארסנל. הכדורגל שלנו תחתיו הפך למהנה מאוד. אומנם לא זכינו הרבה שני באליפות, אבל המאבק ממש לא פשוט".
אחרי שהם מנסים (ומצליחים) לשכנע אותי שרק כשליש מהקהל היה שמח להיפטר מוונגר, אני שואל את כולם מה יהיה היום. "אני מקווה שלא נפסיד", אומר שיין, "תיקו יהיה טוב וניצחון בכלל יהיה בונוס". "למרות שיש לי הרגשה טובה, גם אני קונה תיקו היום", ממשיך טשייר, "קשה לומר את זה, אבל טוטנהאם פייבוריטית".
לא משנה איזה צבע אתה, כולם חברים
עוד שבת של כדורגל
הנסיעה ללונדון החזירה אותי היישר לאמצע שנות ה-80. אומנם עברו מאז הרבה שנים, אבל עד היום אני יכול להריח את ההרגשה המופלאה של שבת חורפית ביום של מחזור ליגה. היה משהו קסום בעובדה שהמשחקים שוחקו אז בשעות הצהריים המוקדמות. משהו בלתי מוסבר שרק אוהד כדורגל באותם שנים יכול להבין.
ההתרגשות היתה מתחילה כבר ערב קודם לכן, מיד אחרי סיבה למסיבה. למחרת היה לנו טקס קבוע. אחרי שעתיים של האזנה למערכונים בקול ישראל, היינו יושבים לאכול את הבורקס, הסלט והביצים. מיד אחרי שהיינו מסיימים ללגום מהתה, היינו עוטים את הצעיפים והדגלים, אורזים קצת פירות וגרעינים ויוצאים לימקא או בלומפילד. שם היו מחכים האלפים, מוכנים כמה שעות לפני שעת השין.
המשחק בין ארסנל לטוטנהאם התחיל בדיוק כמו המשחקים המוקדמים של שמשון תל אביב ב-12:30. אומנם את הבורקסים של אמא רחל, החליפו המאפים של סטאר באקס, אבל ההרגשה היתה זהה. כבר בעשר בבוקר, אחרי ששתינו את התה של הבוקר, יצאנו למתחם האצטדיון. שעתיים וחצי לפני שריקת הפתיחה ואנחנו ממש לא לבד. אלפי אוהדים נוהרים למתחם מכל הכיוונים.
חלקם נכנסים לחנות המרצ'נדייז המרשימה של המועדון, חלקם לומדים על ההיסטוריה של התותחנים במוזיאון, אחרים רוכשים חבילת תיור באצטדיון המרשים ויש כאלה שסתם נכנסים מוקדם לתחומי המגרש כדי לשבת עם החברים על המבורגר ובירה. ויש כאלה, כמו התיירים הישראלים למשל, שעושים הכל. הגלובליזציה הפכה ישראלים רבים לאוהדי קבוצות אירופיות. נכון, מאז ומעולם לכל אוהד כדורגל ישראלי ממוצע היתה גם קבוצה אהובה מעבר לים, אבל שם זה התחיל ושם זה הסתיים. אם פעם הרוב אהדו את ליברפול או את מילאן דרך המסך, הרי שבשנים האחרונות אלפים טסים לברצלונה, מדריד או לונדון, ומוציאים אלפי שקלים מדי שנה, רק כדי ליהנות ולראות כדורגל טוב.
בזמן שהבחורה בכניסה לאצטדיון דאגה להוריד לי מהראש את הכובע של טוטנהאם, שמעתי קול מוכר. "שומי, איפה אתה? "שומי, יאללה בוא". מבט חטוף לצד הבהיר שהקול המוכר הוא של שלמה שרף. הוא ויצחק שום ניצלו את פגרת השזרוע בישראל, לקחו פסק זמן מהפועל כפר סבא ובאו לראות כדורגל אמיתי.
גם שומי הגיע לאמירויות
הייאוש נעשה יותר נוח
זה לא סוד שהכדורגל באנגליה הוא כבר מזמן תעשייה, תיירות, חוויה, בילוי, מסורת, תרבות ואורח חיים, אבל הוא בעיקר כדורגל. כדורגל משובח. המשחק בין ארסנל לטוטנהאם אולי לא ייכנס לדפי ההיסטוריה כאחד הגדולים, אבל הוא רק מעצים את האיכות של הכדורגל בליגה האנגלית. ברצלונה וריאל גדולות וחזקות יותר, אבל הליגה האנגלית היא ללא ספק הטובה, המהנה והמרתקת ביותר. הקצב בו משוחק המשחק מדהים. הכדור נע מצד לצד, מרחבה לרחבה, בשניות ספורות, אבל זה רק הסייפה של הדברים. זה מתחיל עוד קודם לכן מהדברים הקטנים. אין בזבוזי זמן, אין הצגות ואין מנוחות. השוערים מחדשים את המשחק במהירות, שחקני ההגנה מניעים את הכדור כמה שיותר מהר לחלק הקדמי ושם יש תנועה בלתי פוסקת עם ובלי הכדור.
במשחק הזה ארסנל עלתה על הלהיט הבריטי בכל פרמטר. השחקנים שלה לחצו גבוה מאוד. ונגר ציווה עליהם לסגור את הרביעייה האחורית של התרנגולים כבר בכדור חמש ובכך אילץ את הלבנים לשחק על כדורים ארוכים לכיוון החלוצים. הוא גם הורה לייצר לחץ מידי באזור בו שחקניו איבדו את הכדור ובכך למנוע מטוטנהאם לצאת למתפרצות. דבר אחרון ומשמעותי, כשהכדור היה ברגליים של ארסנל, המנג'ר הנחה אותם לשחק דרך אוזיל שניצל את היתרון של קבוצתו במרכז השדה, היה בכל מקום והפעיל בלי סוף את אלכסיי סאנצ'ס. הסטנדינג אובשן לקשר הגרמני רק הבהיר מי המצטיין בדרבי הזה: ונגר.
"אמרתי לך שוונגר הוא לא הבעיה שלנו", צעק לי שיין המאושר ביציאה מהאצטדיון, "נהנית?". "כן, מהכל חוץ מטוטנהאם", עניתי, "אבל לא נורא, לפחות מחר אראה את פדרר בגמר". "לא שמעת?", הוא שאל, "הוא הפסיד". "מה?", שאלתי בפליאה, "השוטר בשדה צדק, באמת באתי לסבול". עוד לפני שהוא הספיק לנחם אותי, קיבלתי הודעה מיובל עקיבא, חבר לקורס המאמנים שאני עובר בהתאחדות לכדורגל. "לפני כמה שנים הלכתי לראות כדורגל באנגליה", הוא כתב, "מאז אני לא יכול לראות כדורגל ישראלי. מקנא בך". חייכתי. צודק, אם כבר לסבול אז שיהיה בלונדון.