מורשת עם כוכבית: הגיע זמנו של ונגר להיפרד מארסנל

את ההישגים המרשימים ועונת ה"בלתי מנוצחים" אף אחד לא ייקח מארסן ונגר, אך השנים האחרונות שלו בתור מנג'ר ארסנל ייזכרו כאסון. העקשנות הבלתי פוסקת, הקמצנות ברכש והתבוסות ליריבות המרות הכתימו את המורשת האדירה שהשאיר. אכן הגיע הזמן להיפרד

רם חיים
רם חיים  20.04.18 - 21:30
תחילת כתבה

"אתה מת גיבור, או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל" - מתוך הסרט "האביר האפל".

איכשהו, ה-28 באוגוסט 2011, הפך לעוד יום בהיסטוריה. באותו יום, מנצ'סטר יונייטד השפילה 2:8 את ארסנל, ועדיין, יש תבוסות "מינמליות" יותר, משחקים של חלק מיריבויות פחות מפוארות, שיותר זכורים לאוהד הכדורגל הממוצע מאשר אותו יום מופרע באולד טראפורד. אם תשאלו את אוהדי יונייטד, ספק גדול אם רובם יצביעו על המשחק הזה בתור מושא הגאווה שלהם. זה גם היה אותו יום בו ארסן ונגר היה צריך להתפטר.

לאלכס פרגוסון לא חסרים ניצחונות גדולים, אבל כנראה שה-2:8 היה אחד שהוא לא מרגיש הכי בנוח איתו. באותו יום, היריב המושבע שלו הפך למושא לרחמים. זאת כנראה הנקודה הכי נמוכה שיכול להגיע אליה מאמן ואיש כדורגל. אותו אחר הצהריים מהסיוטים באולד טראפורד, היה תקדים מסוכן מאוד עבור ונגר, תקדים שהפך לשגרה. עכשיו, כשארסנל פוגשת בקבוצות הבכירות, שעד לא מזמן היו יריבות ישירות, שואלים כמה היא הולכת לחטוף.

תבוסות של חמישיות ושישיות הפכו לעניין שבשגרה: כמו 20 הדקות מהגיהנום בפברואר 2014 באנפילד - בסיומן ליברפול הייתה כבר ביתרון 0:4 בדרך לניצחון 1:5. חודש אחרי, זה היה ה-6:0 מול צ׳לסי בסטמפורד ברידג׳. כך גם באו קריסות קבועות בליגת האלופות, בעיקר מול באיירן מינכן. הבעיה הגדולה של ונגר הייתה העובדה שכבר אף אחד לא היה מופתע. המנג'ר שהצעיד את הכדורגל האנגלי שנים קדימה, נשאר תקוע במרוצת הזמן. עם קפריזות, עקרונות מטופשים והתעקשויות ילדותיות, שקצת לא נעים להודות, אבל מזכירות איש זקן ונרגן שמסרב להודות שהגיעה שעתו.

ונגר שמר על טיפת הכבוד שנותרה לו כשהודיע סמוך לתום העונה, ולא בנעילה שלה, שהוא עוזב את ארסנל. באופן טבעי, אנשים זוכרים את מה שקרה בסוף, והודעה בעת הזאת, תשים במרכז את הזכרונות הטובים מסוף שנות התשעים ותחילת המילניום - כשארסנל באמת זללה תארים, הציגה כדורגל המרהיב ואת "הבלתי מנוצחים". ההתפתחויות בסוף העונה לא לטובתו: התותחנים לא יסיימו בין ארבעת הראשונות וממש לא פייבוריטיים בשני משחקים מול אתלטיקו מדריד בחצי גמר הליגה האירופית.

ברשותכם, ננפץ אגדה אורבנית: לא הבעלים סטן קרונקי היה הקמצן בעניין הרכש, אלא ונגר. האחרון היה דיקטטור כדורגל אמיתי, על גבול הפרנואידי. אחרי שעזר לארסן לבנות את ארסנל הגדולה, חבר ההנהלה דייויד דין נפרד (גם בגלל חיכוכים עם המנג׳ר, על פי פרסומים) והסמכויות המקצועיות כולן עברו לוונגר יחד עם המון כסף. לעיתים נדירות הרופא התקשר לבדוק שהכל בסדר, כמו ברכישת מסוט אוזיל, אלכסיס סאנצ׳ס ואלכסנדר לקאזט, כי לאחר עזיבת תיירי הנרי, הרכש היה ברובו צעיר, אלמוני ובעיקר כושל, כמובן בהשוואה לזה של שאר קבוצות הצמרת באנגליה. ונגר הוא זה שלא השתמש במשאבים שהקצו לו להתחזק והוסיף חטא על פשע כשדבק בעמדתו, סירב להתקדם עם הכדורגל ולהודות שהשתנה, אחרי ששינה אותו בעצמו.

דבר אחד אי אפשר לקחת מוונגר - הוא באמת ובתמים אהב את ארסנל. הוא הפך אותה לגדולה, אבל גם התרסק איתה, הוא נתן תקווה לשינוי,  ומצד שני ראה שלטים, צעדות וקריאות שדרשו את פיטוריו, הוא טען בצורה מביכה ש"המקום הרביעי הוא כמו תואר" וגם נשבר לו הלב כשרובין ואן פרסי נפרד מהתותחנים אחרי שבקושי סיפק בקריירה שתי עונות טובות ולמרות שהצרפתי לא ויתר עליו גם כשהיה על מיטת הטיפולים, לטובת היריבה המרה, יונייטד. מי יודע, אולי הגירושים של ארסן מאשתו ב-2015 הגיעו גם על רקע האובססיה ומסע הנפל שלו בחיפוש אחרי פתרונות. מרוב אהבה, הוא חנק את ארסנל, הרס את המוניטין של המועדון והכתים את המורשת שלו.

למאמן הבא של ארסנל, ונגר השאיר פער מהקבוצות גדולות, שספק אם אי פעם יוכל לסגור. אבל כשהווילון ירד, הכשלונות הצפויים, שיתווספו לרשימה לא נגמרת מהשנים האחרונות, בכל זאת יפנו את מקומם לטובת הזיכרון של הימים הטובים יותר, של המהפכנות, של הכדורגל היפה ביותר בעולם דאז, של האיש שהפך את פטריק ויירה, תיירי הנרי ודניס ברגקאמפ לפטריק ויירה, תיירי הנרי ודניס ברגקאמפ. בחיים הכל עניין של תזמון,  כל נפילה שעוד עשויה לבוא, תתקבל מעתה בסלחנות.

יהיה הוגן כלפי ונגר לזכור בעיקר את הימים היפים, אבל צריך לזכור שהוא כבר למעלה מעשור, ממש לא הוגן עם אוהדי ארסנל - אנשים שהוא סירב להכיר בכך שחשובים למועדון, אפילו יותר ממנו. הם נשארים, בזמן שהוא הולך. זה הגיע מאוחר, יותר מדי מאוחר, אבל בגיל 68, המנג׳ר סוף סוף הבין שהוא לא רק יכול לדרוש ולהתגונן. הפרידה הזאת היא הדבר הכי הגון שעשה בקריירה, בטח עבור הקהל שאיכזב פעם אחר פעם

הצביעו בסקר>>>
הדפס